1. העותרים הם ממפוני היישוב מורג, שבגוש קטיף. הם התגוררו ביישוב החל משנת 1993 ועד ליום הפינוי. בשנת 1995 החליטו העותרים להקים עסק לגידולים חקלאיים, והחלו בבניית חממות בנחלה שהייתה ברשותם. כמו כן הקימו בית אריזה. לטענתם, במהלך השנים 1995-1996 השקיעו בחממות ובגידולים סכום המוערך על ידם ב- 400,000 ש"ח.
בשל המצב הביטחוני באזור באותה תקופה, לא הצליחו העותרים לגייס עובדים שיעסקו במלאכת העיבוד החקלאי והקטיף, והשקעתם ירדה לטמיון. בשנת 1996 העבירו העותרים את החזקה בחממות לידי מר ניסים ברכה, על פי הסכם שכירות ביניהם. מטרת העברת החזקה לידי מר ברכה הייתה לשמר את החממות, להפחית את הבלאי היומי ולמזער את הנזקים. מר ברכה החזיק בחממות עד ליום הפינוי. הוסכם בין הצדדים, כי מר ברכה לא ישלם דמי שכירות לעותרים, אולם הוא ישלם את הארנונה ואת חשבון המים, ויוכל להשתמש בחממות לגידול ירקות, כעסק פרטי השייך לו. עלות תחזוקת החממות כתוצאה משימוש יומיומי (כגון קרעים בניילונים וברשתות) הייתה על העותרים.
2. לאחר הפינוי מגוש קטיף הגישו העותרים תביעה לפיצויים בפני ועדת הזכאות. הוועדה אישרה תחילה מקדמה לעותרים, בסכום של 135,000 ש"ח, אולם לאחר דיון הגיעה למסקנה כי אין העותרים זכאים לפיצויים על פי חוק ישום תכנית ההתנתקות, תשס"ה-2005 (להלן:
החוק), והורתה להם להשיב את סכום המקדמה. ועדת הזכאות הגיעה למסקנה זו לאחר שהוברר לה כי עסקם של העותרים לא היה פעיל ביום הקובע, ועל כן אינו עומד בתנאים לפיצוי לפי סעיף 62 לחוק. ההחלטה ניתנה ברוב דעות, כשדעת המיעוט הצטרפה לעמדת הרוב לפיה המדובר בעסק חקלאי שלא היה פעיל ביום הקובע, אולם סברה כי מן הראוי להמליץ בפני הוועדה המיוחדת להגדיל את הפיצוי בנסיבותיהם המיוחדות של העותרים, היינו שאי הפעילות נבעה מן ההקפאה (בשל המצב הבטחוני). דעת המיעוט המליצה כי הוועדה המיוחדת תגדיל את הפיצוי בסכום הפיצוי המגיע בגין יתרת שטח הנחלה (135,000 ש"ח) ובסכום הפיצוי הנורמטיבי בגין החממות (4.02 דונם *40,000 ש"ח = 160,800 ש"ח).
3. בעקבות החלטה זו פנו העותרים למשיבה. בקשתם לפיצוי מיוחד נדחתה, בהחלטה מיום 7.1.10, מן הטעם שביום הקובע לא הפעילו העותרים כל עסק, וכי הם לא הצביעו על נסיבות מיוחדות העשויות להצדיק כי יינתן להם תשלום מיוחד חלף הפיצוי הקבוע בחוק.
העותרים פנו לבית משפט זה בעתירה (עת"מ 7582-06-10), אולם עתירה זו נמחקה משהודיעה המשיבה כי היא מבקשת לשוב ולדון בעניינם של העותרים.
4. ביום 9.11.11 ניתנה החלטתה המחודשת של המשיבה, השבה וקובעת כי אין העותרים זכאים לפיצוי בגין ההשקעות שהשקיעו בעסק החממות שהיה בבעלותם, אולם נקבע כי הם זכאים לפיצוי בגין הנחלה החקלאית שהייתה ברשותם עובר לפינויים מגוש קטיף. החלטה זו ניתנה בדעת רוב. דעת המיעוט הייתה כי יש לשוב ולדחות את הבקשה על שני היבטיה.
בהחלטתה המחודשת השתכנעה המשיבה, כי העותרים לא דייקו כשטענו בפניה בדיון הראשון כי את החממות העבירו למר ברכה ללא תמורה. אכן, מר ברכה לא שילם לעותרים דמי שכירות, אולם צמח להם רווח כלכלי בדרך אחרת, היינו הקטנת חובם לאגודה. כמו כן השקיע מר ברכה בחממות ושיפר אותן, והשיפורים אמורים היו להישאר בחממות גם כשיוחזרו לשימושם של העותרים. משכך, יש לאשר להם תשלום מיוחד בגין רכיב הקרקע. בנוסף סברה המשיבה, כי בכל הנוגע לפיצוי בגין רכיב זה, אין נחלה ניתנת לחלוקה, ואין אפשרות כי לאדם תהיה זכות בחלקת מגורים ולא תהיה לו זכות בחלק החקלאי של הנחלה. לפיכך הגיעה המשיבה למסקנה כי יש להורות על תשלום מיוחד בגובה התשלום הנורמטיבי הקבוע בחוק עבור הנחלה (135,000 ש"ח). עם זאת, בכל הנוגע לחממות דחתה המשיבה את הבקשה, בציינה כי מר ברכה פוצה עבור עסק החקלאות שבבעלותו במסלול הפיננסי, הכולל בחובו פיצוי עבור החממות, ששימשו להפקת רווחים עבור עסקו. המשיבה מציינת בהחלטתה כי אכן לעיתים פוצה משכיר החממות במסלול הנכסי והשוכר פוצה במסלול הפיננסי, אולם במקרים אלה משכיר החממות היה בבחינת "עסק פעיל" של השכרת חממות כקבוע בחוק, והשקעותיו בחממות היו רשומות בטופס הפחת של העסק, מה שאינו מתקיים בעניינם של העותרים.
החלטה זו היא העומדת ביסוד העתירה שלפנינו.
5. לטענת העותרים, החלטת המשיבה אינה סבירה, משום שלא הביאה בחשבון את מכלול השיקולים האמורים להדריך אותה. העותרים סבורים, כי המשיבה התעלמה מנסיבותיהם המיוחדות, המתבטאות בכך שהשקיעו את כל כספם בחממות בתקווה להפכן לעסק משגשג. אלא שהשקעתם הפכה בלתי כדאית, והם הפקידו את העסק למשמרת בידי מר ברכה. משמעות החלטת המשיבה היא שקניינם הופקע, למעשה, מבלי שקיבלו כל פיצוי עבורו, זאת חרף העובדה שהמדובר בעסק שהיה בבעלותם, וכי לו היו גובים ממר ברכה דמי שכירות, היו זכאים לפיצויים. עוד טוענים הם, כי משהחליטה המשיבה להעניק להם פיצוי בגין רכיב הקרקע בנחלה, ממילא מתבקש כי יינתן להם פיצוי עבור החממות, שהרי שני הרכיבים גם יחד מהווים קניינם של העותרים. בנוסף טוענים הם, כי העובדה שמר ברכה קיבל פיצוי במסגרת המסלול הפיננסי, אינה מעלה ומורידה שכן זכויותיהם הקנייניות בחממות לא היוו חלק מעסקו של מר ברכה, כי אלמלא יישום תכנית ההתנתקות היה קניינם בחממות ממשיך והולך גם לאחר תום פעילותו של מר ברכה בהן, וכי העובדה שלצד ג' נפסקו פיצויים אינה יכולה להוות הצדק סביר להפקעת קניינם של העותרים ללא פיצוי.
6. המשיבה סבורה, כי העותרים מתעלמים בעתירתם מן העובדה שהם מבקשים פיצוי מיוחד עבור נכס שכבר פוצה, הואיל ושימש בייצור הכנסה עבור מר ברכה, במסגרת הפיצוי הפיננסי. כך גם מבקשים הם פיצוי עבור נכס שאין כל אסמכתא להשקעות שבוצעו בו (העותרים לא הציגו טופס י"א או חשבוניות), ובנוסף מבקשים הם לקבל עבור הנכס סכומים נורמטיביים, הניתנים לעסקים פעילים על פי המבחנים הקבועים בחוק. לדידה, די באלה כדי לדחות את העתירה.
אשר לטענה לפי אין זה מתקבל על הדעת להבחין בין רכיב הקרקע לבין רכיב החממות סבורה המשיבה כי המדובר בהבדל מהותי בין השניים. הקרקע היא נחלה, המהווה על דרך העיקרון יחידה אחת. לצורך הפיצוי פוצלה הקרקע לשניים (בית מגורים ומשק חקלאי), באופן מלאכותי. במצב דברים זה סברה המשיבה כי בהינתן שהעותרים היו בעלי זכויות בנחלה, ואף פוצו בגין בית המגורים המהווה חלק ממנה, נכון יהיה לפצותם גם עבור רכיב המשק החקלאי של הנחלה. ואילו בכל הנוגע לחממות, הרי שהעותרים לא הפעילו עסק ביום הקובע, ודאי לא עסק של השכרת חממות. מר ברכה כבר פוצה על רכיב זה, והעובדה שהוא שילם ארנונה עבורן אין בה כדי לשמש נסיבה מיוחדת, המצדיקה פיצוי לעותרים עבורן. דברים אלה נכונים ביתר שאת, שעה שהעותרים לא הציגו כל אסמכתא להשקעות שלהם בבניית החממות. המשיבה מדגישה בתשובתה כי עסק שלא היה פעיל ביום הקובע אינו מפוצה עבור רכיב הרכוש שבבעלותו אלא עבור הקרקע והמבנה. מתן תשלום מיוחד עבור רכוש קבוע לעסק שלא היה פעיל יעמיד את העותרים במצב טוב יותר מבעלי עסקים אחרים שלא היו פעילים אף הם. ועוד מדגישה המשיבה, כי העותרים רשאים היו להעביר את החממות שבבעלותם אל מחוץ לשטח המפונה, ומשכך לא הופקע מהם רכושם.
7. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים אנו סבורים כי יש מקום לקבל באופן חלקי את העתירה.
אין חולק כי העותרים השקיעו בבניית החממות, כפי שעולה גם מהמסמך שהוצג בפני המשיבה והוצג בפנינו בדיון. כך גם ברור כי שוכר החממות, אשר קיבל פיצוי במסלול הפיננסי, לא פוצה עבור רכיב המבנה של החממות. אכן, הקושי הוא שעל פי הדין אין העותרים זכאים לפיצוי משום שלא הפעילו עסק במועד הקובע, ולפיכך אין הם זכאים לפיצוי הנורמטיבי הקבוע בתוספת השלישית לחוק. אלא שבכך לא די, שכן תפקידה של הוועדה המיוחדת לשקול אותם מקרים היוצאים מן הכלל ואשר מצדיקים מתן פיצוי מיוחד לפנים משורת הדין. אנו סבורים כי עניינם של העותרים הוא אחד מן המקרים הללו. במצב הדברים שנוצר על פי החלטת המשיבה, זכו העותרים לפיצוי על הקרקע, לאחר שהמשיבה הכירה בכך שהיתה זו נחלה חקלאית שהוותה חלק מן הנחלה בכללותה. משכך, נכון היה להביא בחשבון לצורך הפיצוי, גם את מבנה החממות שנבנה בהשקעתם של העותרים, על אותה קרקע. כאמור אין חשש, בנסיבות העניין, שמתן פיצוי עבור המבנה, יהווה כפל פיצוי.
אמנם ייתכן שהעותרים יכולים היו להעתיק את החממות, לו היתה ניתנת להם אפשרות מעשית לעשות כן. אלא שב"כ העותרים טען, וטענה זו לא נסתרה, כי מעטים החקלאים שבחרו בדרך פעולה זו, שכן היה קושי רב במציאת מקום לאחסון החממות עד שניתן יהיה להקימן מחדש. גם אלה שבחרו בכך, כנראה ניזוקו, שכן מקומות האחסון לא היה בהם כדי להגן כראוי על הרכוש.
8. לאחר ששקלנו את מכלול הנסיבות, והגם שהגענו לכלל דעה כי נכון יהיה להוסיף על הפיצוי עליו הורתה המשיבה גם פיצוי עבור החממות, אין אנו סבורים כי נכון יהיה לפצות את העותרים במלוא הסכום הנורמטיבי על פי התוספת השלישית. זאת בהביאנו בחשבון את העובדה שעסקם של העותרים לא היה עסק פעיל במועד הקובע, וכן שלא הובאו בפני המשיבה נתונים כספיים בנוגע להשקעה השוטפת של העותרים בתחזוקת החממות. אשר על כן, אנו מורים, על פי סמכותנו לפי סעיף 137(ד1) לחוק, כי העותרים יקבלו מחצית מסכום הפיצוי הנורמטיבי הקבוע בתוספת השלישית לחוק.
המשיבה תשלם לעותרים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ש"ח.
המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, כ' אדר תשע"ב, 14 מרץ 2012, בהעדר הצדדים.