המשיב 1 ("
המנהל") פרסם מכרז (מס' צפ/234/2010) שעניינו החכרת שמונה מגרשים לבנייה עצמית לתושבי לתושבים מחוסרי דיור ביישוב כאוכב אל הג'ה (בהתאמה, "
המכרז"
, "
היישוב").
המשיבה 2 ("
המשיבה") זכתה במכרז והעותר, שהצעתו לא התקבלה, טוען כי יש לבטל את זכייתה של המשיבה ולקבוע כי הצעתו היא ההצעה הזוכה, ולחלופין, כי יש לבטל את המכרז.
טענתו העיקרית של העותר היא שהמשיבה איננה עומדת בתנאי סף של המכרז הקובע מי רשאי להשתתף בו, אשר הוראתו היא כדלקמן:
"
תושבי כאוכב, מחוסרי דיור, אזרחי ישראל, בעלי תעודת זהות ישראלית אשר גילם 18 שנה ומעלה, מי שהוא או בן זוגו מתגוררים בכאוכב דרך קבע וברציפות בשלוש השנים האחרונות (תאריך קובע לתושבות 21.11.2007 להלן "המועד הקובע"), עפ"י אישור משרד הפנים או הרשות המקומית על היותו תושב כאוכב מהמועד הקובע (ראו נוסח אישור, נספח ז')..." ("
תנאי הסף").
לטענת העותר, המשיבה היא אמנם ילידת היישוב והתגוררה בו במשך תקופה ארוכה, אלא שלפני כשנתיים היא נישאה ובעקבות כך היא מתגוררת דרך קבע ביישוב דבורייה, ותמיכה לכך הוא מצא, בין השאר, בעובדה שמסירת כתבי הטענות למשיבה נעשתה באותו יישוב. העותר מוסיף וטוען כי העותרת הוכיחה כביכול את עמידתה בתנאי הסף האמור באמצעות המצאת אישור של משרד הפנים על היותה תושבת היישוב, אלא שלפי סעיף 3 לחוק מרשם האוכלוסין תשכ"ה-1965 ("
חוק המרשם") אישור כזה אינו אלא ראיה לכאורה למען מגוריה של המשיבה אשר, כאמור, איננה מתגוררת בפועל ביישוב. העותר מוסיף וטוען כי משום עובדה זו העדיפה המשיבה שלא להיזקק לאישור הרשות המקומית, שאותו מן הסתם לא יכלה להשיג, והיא העדיפה להגיש את אישור משרד הפנים, שאותו יכלה להשיג על נקלה, מפני שכידוע משרד הפנים רושם את פרטי מענו של אדם לפי הצהרתו שלו ללא כל בדיקה נוספת.
המשיבה הכחישה מכול וכול את טענות העותר, ועיקר טענתה הוא שמתמלא בה תנאי הסף שנקבע במכרז וכי היא תושבת היישוב, והעובדה שהיא שוהה מעת לעת ביישוב דבורייה אינה אלא על רקע ביקורים משפחתיים אצל משפחתו של בעלה המתגוררת בדבורייה.
המנהל מצדו טוען כי המשיבה עומדת בתנאי הסף. לטענתו, אישור משרד הפנים שהמשיבה הגישה הוא ראיה מנהלית כשרה ובת משקל לכל עניין ודבר הקשור במכרז, וכי מכל מקום ועדת המכרזים של המנהל אינה יכולה לקיים חקירה ודרישה בנוגע לעובדות המאושרות בתעודות רשמיות, ואין ספק שאישור משרד הפנים הוא תעודה רשמית כזו. המנהל הוסיף וטען כי גם אם ייקבע שהמשיבה הציגה מצג כוזב ביחס למקום מגוריה, אין מקום להורות שהעותר הוא הזוכה, ולכל היותר יש לשקול אפשרות של ביטול המכרז.
המשיבה 3 ("
המועצה") נמנעה בתחילה מלהשיב לעתירה ואף מלהתייצב לדיון, והיא עשתה כן רק לאחר שניתנה החלטה מפורשת בעניין זה בדיון שהתקיים ביום 17.1.11. מהתשובה שהגישה המועצה ניתן ללמוד כי היא עשתה מאמץ להרחיק עצמה מן המחלוקת, ובהתאם לכך היא נקטה עמדה שלפיה יש לפרש את המונח "בן המקום" באופן מרחיב עד מאוד, לרבות מקרים של תושב היישוב הלומד או עובד במקום אחר וחוזר מפעם לפעם לביקור אצל משפחתו, אלא שכתובתו נשארת רשומה ביישוב, וכמותו גם המקרה של מי שלומד בחו"ל ומגיע מעת לעת לביקורים ביישוב. המועצה טוענת כי גם במקרים כאלה ודומים להם יש להחיל את הגדרת "בן המקום" הנכלל בתנאי הסף. עוד ציינה המועצה בתשובתה שכך או כך, אין בידה כלים לקבוע אם מתמלאים באדם כלשהו התנאים הכלולים בתנאי הסף.
בדיון שהתקיים ביום 17.1.11 הצעתי כי המכרז יבוטל וייערך מכרז חדש אשר הגדרת "בן המקום" הכלולה בתנאיו תנוסח מחדש. העותר הסכים להצעה והמנהל ביקש אפשרות לשקול אותה, ולאחר מכן הוא הודיע שבהיות ההגדרה מעוגנת בהחלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 1103 מיום 27.3.07 לא ניתן לשנותה.
בדיון שהתקיים ביום 16.2.11 הסכימו הצדדים כי פסק הדין יוכל להינתן על יסוד החומר הנמצא בפניי, ולאחר שמיעת הטענות ומשהוגשו טיעונים משלימים הגעתי, לא בלי היסוס, למסקנה שאין מנוס מדחיית העתירה.
על מנת לבטל את החלטת ועדת המכרזים של המנהל עליי להשתכנע שההחלטה שלפיה המשיבה אינה זוכה במכרז היא החלטה הלוקה בפגם היורד לשורשה, ואת זאת אין ביכולתי לקבוע, על אף משקלן הלא מבוטל של טענות העותר. משקבע המנהל את תנאי הסף כפי שקבע, ומשקבע גם מהן הראיות המנהליות הדרושות על מנת שיחליט אם המציע ממלא אחר תנאי הסף אם לאו, אזי משממלאת הצעת המשיבה את תנאי הסף, ומשהראתה בדרך שנקבעה בתנאי כי היא עומדת בו, היינו היא הגישה אישור משרד הפנים המעיד כי היא תושבת היישוב, שוב אי אפשר לקבוע שנפל פגם בהחלטה שכלפיה מכוונת העתירה.
מושכלות ראשונים הם שבית המשפט לא ישים עצמו כערכאת ערעור על ועדת מכרזים או כוועדת מכרזים עליונה (בג"ץ 504/82
כח (2000) אחזקות בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל , פ"ד לז (1) 651 (1983); עע"מ 11572/05
טלדור מערכות מחשבים 1986 בע"מ נ' אימג'סטור מערכות בע"מ (טרם פורסם, 19.6.06)), ומשום כך אף אם הייתי רואה לקבוע שלכאורה יש ממש בטענות העותר שלפיהן המשיבה איננה מתגוררת ביישוב בתקופה הקבועה בתנאי הסף, עדיין לא היה באפשרותי להתערב בהחלטתו של המנהל ולבטלה.
נוכח טענות העותר, שכאמור אין לומר שהן חסרות יסוד, לא מן הנמנע שתוצאה זו היא בלתי משביעת רצון, אולם היא מתחייבת הן לאור עקרונות המשפט המנהלי והן בשל העובדה, שלדעתי יש להצטער עליה, שהמנהל עמד על דעתו שהגדרת "בן המקום" לא תנוסח באופן אחר, תוך שהוא מאשר הן בטיעונו הכתוב והן בטענותיו בעל פה, כי מצב העניינים לאשורו הוא שניסוח ההגדרה מותיר פתח רחב לספקות באשר לעמידתם של מציעים בתנאי הסף. על כל פנים, משנקבעו בתנאי הסף הראיות הדרושות על מנת לקבוע אם המציע זכאי להשתתף בו ומשהמשיבה הרימה את נטל הראיה המנהלי באמצעות הגשת אישור משרד הפנים, שוב אין מקום להתערב בהחלטת המנהל ויש לדחות את העתירה (בג"ץ 1712/00
יורי אורבנביץ' נ' משרד הפנים, מינהל האוכלוסין , פ"ד נח (2) 951 (2004)).
אף שהדבר אינו דרוש להכרעה בעתירה, איני יכול להימנע מלהעיר שבסופו של דבר, בהיות המנהל מופקד על משאב מוגבל, אשר מטבע הדברים הביקוש לו עולה בהרבה על ההיצע, ומשום כך אין זה בלתי צפוי שיהיה מי שינסה להשיג לעצמו יתרונות או זכויות גם במקום שאין הוא ראוי להן, ראוי היה שניסוח תנאי הסף במכרז יהיה כזה שיוכל לאפשר למנהל לוודא שהמשתתפים בו אכן זכאים לכך.
כאמור העתירה נדחית.
הצו הזמני שניתן ביום 16.12.10 מתבטל, ובהתאם לכך יוחזרו לעותר שני כתבי הערבות הבנקאית שאותם הפקיד.
לאחר ששקלתי את נושא ההוצאות הגעתי לכלל מסקנה שבנסיבות העניין לא יהיה צו להוצאות.
ניתן היום, י"ד אדר ב תשע"א, 20 מרץ 2011, בהעדר הצדדים.