עניינה של העתירה בהחלטת משרד הפנים (להלן -
המשיב) שלא להאריך את תוקף דרכונו של העותר.
רקע
1. העותר, יליד 1951 ותושב אום אל-פאחם, היה נשוי למנוחה גב' פאטמה מחאג'נה (אזרחית ישראלית) מאז שנת 1970 ועד לפטירתה ביום 17.06.12. בני הזוג גרו ביחד ונולדו להם שישה ילדים. מאז מחצית שנות ה-90 של המאה הקודמת, גרו בני הזוג בישראל. עקב כך קיבל העותר מעמד של תושב קבע בישראל. בהמשך הגיש העותר בקשה להתאזרח.
2. ביום 12.08.03 הוענקה לעותר אזרחות ישראלית, זאת לאחר ניהול הליך בבג"ץ 3051/01. לאחר מכן ניתן לעותר דרכון ישראלי שהוארך מעת לעת עד ליום 11.08.13 (כאשר לטענת המשיב, ההארכה האחרונה נעשתה עקב טעות שנפלה בלשכתו). לאור העובדה כי לא נותרו בדרכונו של העותר דפים ריקים לשימוש ביקורת הגבולות, ומאחר שהעותר הזדקק לדרכון בר תוקף לשישה חודשים לפחות לצורך חידוש הוויזה שלו לניגריה, שם הוא עובד מרבית ימות השנה, פנה למשיב ביום 24.03.13 (לשכת רשות האוכלוסין וההגירה בעפולה) בבקשה להארכת הדרכון, אך הבקשה סורבה. לאחר מכן (ביום 07.04.13) פנה בא כוחו של העותר למשיב בכתב כדי לברר את פשר הסירוב, וביום 22.04.13 השיבה לו הגב' רנא בשארה, רע"ן מחלקת אזרחות בלשכה בעפולה, כי בקשתו סורבה מן הטעם שמרכז חייו אינו בישראל. לפיכך, נכתב בהחלטה, לאחר שיפוג תוקף הדרכון יהא העותר זכאי לקבל תעודת מעבר בלבד, במקום דרכון לאומי. ביום 07.05.13 פנה ב"כ העותר למשיב והלין על ההחלטה לסרב ליתן לו דרכון. בין היתר, ציין כי עוד קודם לאישור האזרחות של העותר עמדה על הפרק במסגרת הבג"ץ הנזכר לעיל שאלה זהה (האם מרכז חייו בישראל אם לאו), ובהמשך אושרה בקשתו להתאזרח. עוד נטען, כי לעותר לא ניתנה לו כל הזדמנות להישמע בפני הרשות טרם מתן ההחלטה בעניינו. ביום 21.05.13 קיבל העותר את הודעת המשיב מיום 08.05.13, במסגרתה נמסר לו כי באפשרותו להגיש "ערעור" על החלטת המשיב למטה רשות האוכלוסין וההגירה בירושלים. ואכן, בו ביום הגיש העותר את ערעורו, אך זה נדחה בהחלטת המשיב מיום 23.05.13, בזו הלשון:
בעת"מ מס' 33307-12-11 נקבע כי:
"במסגרת הפעלת שיקול דעתו שלפי חוק הדרכונים, רשאי שר הפנים ליקח בחשבון את שאלת השתקעותו בישראל של מבקש הדרכון (או מבקש הארכת הדרכון)... שיקול זה של סוגיית ההשתקעות בישראל, עולה במפורש מסעיף 4(א) לחוק הדרכונים, המסמיך את שר הפנים ליתן דרכון או תעודת מעבר לתקופה קצרה מן המקובל, כאשר מדובר ב"אזרח ישראלי שלא השתקע בישראל"
מכאן, בהתאם לקביעת בית המשפט בסמכות השר ליתן דרכון או תעודת מעבר למתאזרח/עולה חדש שלא השתקע בישראל.
עוד, בנוהל מס' 3.3.0005, צוין כי סעיף 4א' לחוק מתייחס לעולים חדשים ולמתאזרחים כאחד.
נוהל זה מסדיר את מתן דרכון ישראלי למי שהתאזרח, ושוהה רוב זמנו בישראל למעט ביקורים קצרים בחו"ל.
בנוסף עפ"י הנוהל הוסבר כי השתקעות בישראל נמדדת עפ"י מגורים דרך קבע בישראל, רכוש או ביקורים קצרים אינם כדי להוכיח השתקעות.
עפ"י בדיקה בקובץ ביקורת גבולות נמצא כי הנדון מאז התאזרחותו למעלה מ-10 שנים שוהה בסה"כ שנה ועשרה חודשים וזאת אף לא ברצף.
לאור זאת, אין שינוי בהחלטתנו, הנדון יוכל לקבל תעודת מעבר ולאחר שיוכיח כי שב להתגורר בישראל תישקל בקשתו למתן דרכון".
החלטה זו היא נושא העתירה שלפניי. בד בבד עם העתירה הגיש העותר בקשה לסעד זמני, במסגרתה ביקש כי בית המשפט יורה בצו ארעי על הארכת תוקף דרכונו לפרק זמן של חצי שנה לפחות. זאת משום שהעותר עמד לעזוב את הארץ ביום 16.06.13 כדי לשוב לעבודתו בניגריה, ולשם כך היה עליו להצטייד בויזה שתנאי לקבלתה הוא דרכון בר תוקף לחצי שנה לפחות.
3. בהחלטתי מיום 13.06.13 (שניתנה לאחר דיון במעמד הצדדים) הוריתי על מתן צו ביניים המורה למשיב להאריך את תוקף דרכונו של העותר עד ליום 31.12.13. עוד הוריתי באותה החלטה כי על המשיב להגיש כתב תשובה לעתירה, עד ליום 01.09.13, וקבעתי את העתירה לדיון ביום 30.09.13.
4. ביום 15.09.13 הגיש המשיב לבית המשפט הודעה (ולא כתב תשובה), במסגרתה ביקש להורות על מחיקת העתירה. בהודעה ציין המשיב כי ככל שתוגש בקשה נוספת מטעם העותר לחידוש דרכונו לתקופה נוספת, זו תיבחן בהתאם לנהלים ולאחר שהעותר יוזמן לבירור. עוד נכתב בהודעה כי מאחר שהסעד המבוקש בעתירה - הארכת תוקף דרכונו של המשיב - כבר ניתן (לשיטת המשיב), העתירה במתכונתה הנוכחית מתייתרת.
העותר, בתגובתו להודעת המשיב, התנגד למחיקת העתירה.
5. ביום 30.09.13, וכאמור בהחלטתי מיום 13.06.13, התקיים דיון בעתירה, בו נדונה גם בקשת המשיב להורות על מחיקת העתירה. לשאלת בית המשפט מדוע לא הוגש כתב תשובה, חרף החלטתי שהורתה לו לעשות כן, ענה בא כוח המשיב כי נוכח ההודעה לפיה עניינו של העותר ידון בשנית לאחר שתוגש בקשה ולאחר שייערך שימוע, לא ראו לנכון להגיש כתב תשובה. לפיכך, ביקש בא כוח המשיב לראות בתגובה המקדמית שהוגשה בתיק ככתב תשובה. בהחלטתי בדיון התרתי למשיב לטעון על בסיס תגובתו המקדמית והבעתי את מורת רוחי מהתנהלותה הדיונית של הפרקליטות. כן קבעתי כי אינני רואה מקום, בשלב זה, למחוק את העתירה. עוד במהלך הדיון הצעתי למשיב להאריך את תוקף דרכונו של העותר ב-10 שנים. בא כוח המשיב לא קיבל הצעה זו, אולם הציע תחת זאת כי תוקף דרכונו של העותר יוארך בשנה, ולאחר תקופה זו ייערך לעותר שימוע ותינתן החלטה מינהלית חדשה בעניינו. ב"כ המשיב דחה הצעה זו.
טענות הצדדים
6. לשיטת העותר, השאלה המרכזית בענייננו היא האם הוא "לא השתקע בישראל" כאמור בסעיף 4(א)
לחוק הדרכונים, תשי"ב-1952 (להלן -
חוק הדרכונים או
החוק). העותר טוען כי הוא מועסק שנים רבות בתור שכיר ומנהל פרויקטים של בניה במדינות ניגריה וגאנה, ולצורך כך הוא שוהה בחו"ל במשך מרבית ימות השנה. לטענתו, העסקתו (כיום) נעשית על-ידי חברת "דורי ניגריה" (לה שני מנכ"לים תושבי ואזרחי ישראל) השייכת לחברת "א' דורי" שבישראל. על רקע דומה עלתה בעבר שאלת מרכז חייו של העותר - האם בישראל או שמא בחו"ל, וזאת שעה שהעותר הגיש את בקשתו להתאזרח. לטענת העותר, בשעתו סבר המשיב כי מרכז חייו של העותר אינו בישראל. ואולם לאחר בדיקה, נחה דעתו של המשיב לגבי עניין זה. חרף זאת, בקשתו להתאזרח סורבה מן הטעם שהעותר לא עמד, אליבא דמשיב, בתנאי הקבוע בסעיף 5(א)(2) ל
חוק האזרחות, תשי"ב - 1952 (להלן -
חוק האזרחות), שכן לפי טענת המשיב העותר לא נמצא בישראל פרק זמן של "3 מתוך 4 שנים אחרונות ומתוך זה השנתיים הסמוכות להתאזרחות באופן רצוף" (ראו מכתבו של המשיב מיום 21.02.01 שצורף כנספח 6 לעתירה).