השופט ר. שפירא [אב"ד]
:
בפנינו עתירתו של היועץ המשפטי לממשלה (להלן: "
היועמ"ש") המופנית כנגד החלטת ועדת שחרורים בכלא כרמל (להלן: "
הוועדה") מיום 20/2/2011 אשר הורתה על שחרורו המוקדם של המשיב ברישיון, בתנאים שפורטו בהחלטה. יצוין כי ועדת השחרורים עכבה את ביצוע החלטתה למשך 7 ימים כדי לאפשר ליועמ"ש לפנות בעתירה כנגד החלטתה. היועמ"ש הגיש עתירה זו ושחרור המשיב עוכב עד לדיון בעתירה.
מעיון בפרוטוקול הדיון שהתקיים בפני הוועדה, כמו גם הטענות שנטענו בפנינו, ניתן ללמוד כי העותר אינו חולק על העובדה כי ככלל הייתה התנהגות המשיב בכלא תקינה וכי הוא עבר הליך חיובי של טיפול במהלך מאסרו. הטענה שבבסיס העתירה, כפי שנטענה בפני ועדת השחרורים וכפי שהיא נטענת בפנינו כעת היא, שהעותר מסכן את שלום הציבור ומשכך הם פני הדברים אין העותר עומד בתנאי הסף של הוראות סעיף 3 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, תשס"א - 2001.
טענת העותר היא כי הוועדה לא שקלה נכון את עברו של המשיב ולא נתנה ביטוי נכון לעבר זה, המצביע על מסוכנות רבה. העותר ריצה בעבר מאסר ושורר שחרור מוקדם על תנאי ברישיון. לאחר שחרורו ולאחר שעבר תכנית שיקום של הרשות לשיקום האסיר (להלן: "
רש"א") שב העותר לביתו וביצע את העבירות נשוא מאסרו הנוכחי שעניינן בהשלכת מטען חומר נפץ אל עבר ביתם של שכיניו, מתנדבי משטרה שהיו מעורבים במאסרו הקודם. לטענת ב"כ העותר הוועדה לא נתנה משקל לכך שהעותר ביצע את העבירה נגד מתנדבי משטרה, כנקמה על מעורבותם במאסרו הקודם וכי המעשה בוצע לאחר שעבר תכנית שיקום ושוחרר שחרור מוקדם. התנהגות זו מצביעה על מסוכנות שלא מאפשרת את שחרורו המוקדם ברישיון כעת.
אלא שמעיון בהחלטת הוועדה עולה כי הועדה הייתה ערה לכל הנתונים הנ"ל ושקלה אותם. בפתח החלטת הוועדה מצוין במפורש כי "
העבירות בוצעו כלפי תושבי פרדיס עמם היה לו סכסוך בשל מעורבותם במעצרו נשוא המאסר הקודם". אמנם לא צוין כי אותם אנשים היו מתנדבי משטרה (ועובדה זו גם לא נרשמה בדברי ב"כ העותר כאשר טען בפני הוועדה) ואולם הוועדה הייתה ערה ומודעת לרקע של ביצוע העבירות נשוא מאסרו הנוכחי.
חברי הועדה הבהירו בהחלטתם כי שקלו את המידע על עברו של העותר אל מול הליכי השיקום והטיפול שעבר ואף הדגישו כי החלטתם ניתנת "
למרות היסוס" (עמ' 3 ש' 27 לפרוטוקול הדיון). בסופה של ההחלטה נקבעו גם תנאי שחרורו מפורטים שהביאו לידי ביטוי את האיזון שבין המסוכנות, כפי שהעריכו אותה חברי הוועדה, ובין יתר השיקולים שנשקלו, כמפורט בהחלטה. תנאי השחרור כללו, בין היתר, שהיה בהוסטל של רש"א בתקופת הרישיון, במובן זה שהמשיב אינו חוזר, בשלב זה, להתגורר בביתו ובזירת העבירה; חיובו לשהות במהלך היום במקום עבודה בפיקוח רש"א; מעצר בית לילי מהשעה 21:00 - 06:00; התייצבות בתחנת משטרה אחת לחודש; התייצבות לישיבת ביקורת בפני וועדת השחרורים ביום 5/4/11 וחובות דיווח ופיקוח כמפורט בהחלטת הוועדה.
מכאן ניתן ללמוד כי הוועדה אכן שקלה את כל השיקולים הרלוונטיים ולא נעלמו מעיניה אותם נתונים שהוצגו בפנינו בנוגע לעברו של המשיב ונסיבות ביצוע העבירות נשוא מאסרו הנוכחי.
בהתאם, השאלה שבפנינו היא האם מתמלאים התנאים המצדיקים את התערבותנו בהחלטתה של ועדת השחרורים. סבור אני כי התשובה לכך היא בשלילה.
הכלל הוא כי
"...בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים אינו פועל כערכאת ערעור על החלטת הוועדה, אלא הוא בוחן את החלטת הוועדה כהחלטה מינהלית, ומכאן שהתערבותו של בית המשפט תיעשה רק במקרים בהם קמה עילה מאלה המאפיינות את המשפט המינהלי כנגד החלטת הוועדה. על בית המשפט לשמור על מרחב של שיקול דעת לוועדה בהחלטתה לגבי שחרור אסירים, ולהתערב בהחלטותיה רק אם הן לוקות בחוסר סבירות קיצוני (ראו בין השאר: עע"א 2/83ועדת השחרוריםנ' אסיאס, פ"ד לז(2) 688 (1983); בג"ץ 89/01 הוועד הציבורי נגד עינויים נ' ועדת השחרורים, פ"ד נה(2) 838, 871 (2001); רע"ב 4570/02 מחאמיד נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 236 (2002))." רע"ב 3686/10
סמיר גנאמה נ' ועדת השחזרורים, (טרם פורסם, ניתן ביום 9.12.10). ראו גם רע"ב 10349/08
מדינת ישראל נ' סמיר גנאמה ואח' (ניתן ביום 20.7.09), שם נאמר:
"ועדת השחרורים הינה גוף מעין-שיפוטי, והביקורת השיפוטית על החלטותיה מוגבלת לתחומי ההתערבות המוכרים של בית המשפט בהחלטותיהם של גופים מעין-שיפוטיים. נקודת המוצא הינה, כי שיקול-הדעת המסור לוועדת השחרורים הוא רחב, ובידיה המומחיות, המיומנות, והאחריות המקצועית בעניינים המצויים בגדר סמכותה על-פי חוק. לפיכך, בית המשפט יתערב בהחלטותיה של ועדת השחרורים רק במקרים קיצוניים, בהם השתכנע כי נפל בהחלטתה פגם משפטי מהותי בהתאם לאחת העילות המוכרות במשפט הציבורי: אכן, "בית המשפט המחוזי אינו יושב כערכאת ערעור, במובן המקובל של מושג זה, אלא כערכאת ביקורת, המפעילה ביקורת דומה לביקורת המופעלת על ידי בית המשפט הגבוה לצדק על החלטות של רשויות מינהליות. בהתאם לכך, בית המשפט המחוזי אינו אמור לשים את שיקול הדעת שלו תחת שיקול הדעת של ועדת השחרורים. הוא אמור רק לבקר את ההחלטה של ועדת השחרורים, כדי לברר אם נפל בה פגם משפטי, ובעיקר, אם היא מתבססת על שיקולים פסולים או אם היא לוקה בחוסר סבירות" (רע"ב 1948/96 היועץ המשפטי לממשלה נ' אלבה, פסקה 2 (לא פורסמה, 17.3.1996); כן ראו: עע"א 2/83 ועדת השחרורים נ' אסיאס, פ"ד לז(2) 688, 695 (1983), להלן: ענין אסיאס; רע"ב 4570/02 מחאמיד נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 236, 239 (2002); רע"ב 9837/03 גרסיה נ' ועדת השחרורים, בית הסוהר מעשיהו, פ"ד נח(2) 326, 330-331 (2004), להלן: ענין גרסיה; רע"ב 1942/05 אבו צעלוק נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (לא פורסם, 16.6.2005); רע"ב 314/06 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 7 (לא פורסם, 1.2.2006); רע"ב 873/07 נג'ידאת נ' נציב שירות בתי הסוהר-בית מעצר קישון, פסקה 8 (לא פורסמה, 21.2.2007); רע"ב 205/08 עסילה נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 10 (לא פורסמה, 24.6.2008), להלן: עניין עסילה)."
כדי שנתערב בהחלטת הוועדה אין די בכך שנסבור כי נפלה טעות בהחלטתה או שכל אחד מאיתנו היה מחליט אחרת לו ישב בראש ועדת השחרורים. עלינו להשתכנע, כאמור לעיל, כי נפל פגם משפטי או לקבוע שההחלטה מתבססת על שיקולים פסולים או אם היא לוקה בחוסר סבירות. כשמביאים בחשבון את האמור בהחלטה עצמה, פירוט השיקולים ששקלה הוועדה וההגבלות שהוטלו על המשיב בתקופת הרישיון, כמפורט בהחלטה וכמפורט לעיל, סבור אני כי לא ניתן לומר שנפלו פגמים כמפורט לעיל ושמתמלאים התנאים המצדיקים את התערבותנו בהחלטת הוועדה. זאת הגם שכשלעצמי סבור אני כי בנסיבות העניין, לו ישבתי בוועדה, הייתי מחליט אחרת.
אשר על כן, ואם תישמע דעתי, נורה על דחיית העתירה ועל שחרור המשיב בתנאים כפי שנקבעו ע"י הוועדה בהחלטתה.
השופט ע. גרשון
:
אני מסכים.