ערעור מחזיק על החלטת רשם ההוצאה לפועל (כב' הרשם אחטר) מיום 10.11.2011 שניתנה לפי סע' 48 לחוק ההוצאה לפועל, בה חוייב המחזיק (המערערת דנן) בחלק מחובה של החייבת (היא המשיבה הפורמלית) למשיבה-הזוכה. ההליך מעלה שאלות שבתחרות בין עיקול אצל צד שלישי לבין המחאה שמשך הצד השלישי לשם פירעון החוב מושא העיקול.
א.
ההליך והצדדים לו
1. המשיבה (להלן
הזוכה), חברה שעיסוקה בין השאר בייצור ואספקת בטון, סיפקה חומרים למשיבה הפורמלית (להלן
החייבת), חברה קבלנית שביצעה עבודות עבור המערערת על-פי מכרז (להלן
העבודות). לשם גביית חוב של החייבת לזוכה נפתח תיק הוצל"פ (חדרה) 12-13751-09-7 (להלן
תיק ההוצל"פ); בעת שניתנה החלטת כב' הרשם מושא הערעור עמדה יתרת החוב בתיק ההוצל"פ על סך של 603,903 ש"ח.
2. המערערת (להלן
העירייה) חבה לחייבת סכומים מסכומים שונים בשל ביצוע העבודות. במסגרת תיק ההוצל"פ טענה הזוכה שעל העירייה להעביר לה תשלום לסילוק חוב החייבת לה מתוך הסכומים הללו על-יסוד הוראה בלתי-חוזרת שנתנה החייבת לעירייה, בה הורתה להעביר לזוכה כל סכום המגיע לחייבת בגין ביצוע העבודות עד לסך 600,000 ש"ח (להלן
הוראת התשלום). העירייה סירבה לכבד את הוראת התשלום והעלתה טענות מטענות שונות באשר לתוקפה: לפני כב' הרשם טענה תחילה שהוראת התשלום מיום 27.1.2009 אינה תקפה מאחר שגזבר העירייה אינו חתום עליה; בהמשך, משהוצגה הוראת תשלום הנושאת את חתימת הגזבר גרסה העירייה שאין לה תוקף ללא חתימות ראש הרשות והגזבר המלווה. אקדים את המאוחר ואציין שטענות אלה לא נזכרו בהליך שלפני; כאן טענה העירייה שהוראות התשלום לטובת הזוכה בחתימת הגזבר הוגבלו עד ליום 31.12.2009.
3. נוכח סירובה של העירייה לכבד את הוראת התשלום ניתן לבקשת הזוכה צו עיקול על נכסי החייבת המוחזקים אצל העירייה. צו העיקול ניתן ביום 23.12.2009 והתקבל בעירייה בו ביום [ראו החלטת כב' הרשם וסעיף 11 להודעת הערעור].
4. ביום 1.2.2010 השיבה העירייה לצו העיקול והודיעה שבמועד קבלתו לא הייתה לחייבת יתרת זכות אצלה, לאחר שהיתרה שעמדה לזכותה הוסדרה ושולמה באמצעות המחאות דחויות שנמסרו לחייבת טרם קבלת צו העיקול. בתוך כך הפנתה העירייה לארבע המחאות סחירות שמשכה לפקודת החייבת, כלהלן: שיק בסך 250,000 ש"ח ז"פ 30.12.2009, שיק בסך 150,000 ש"ח ז"פ 17.1.2010, שיק בסך 100,000 ש"ח ז"פ 17.2.2010, ושיק בסך 200,000 ש"ח ז"פ 28.2.2010. עוד הטעימה העירייה שההמחאות הוסבו בידי החייבת לאחרים מיד עם מסירתן לה, באופן שחשף את העירייה לתביעה שטרית של אותם אחרים במעמד של אוחזים כשורה; מטעם זה לא בוטלו ההמחאות עם קבלת צו העיקול.
5. נוכח תשובת העירייה והימנעותה מלמסור למוציא לפועל את הסכומים המגיעים ממנה לחייבת על-פי צו העיקול ביקשה הזוכה לחייב את העירייה בחוב החייבת. בירור הבקשה נעשה בשמיעת עדות גזבר העירייה, בהשלמת חקירתו בדרך של מתן תשובות לשאלון שהפנתה הזוכה לעירייה, בקיום דיון נוסף לפני הרשם ובסיכום טענות הצדדים. בהחלטה מיום 10.11.2011 קיבל כב' הרשם את בקשת הזוכה וחייב את העירייה לשלם לה 400,000 ש"ח בצירוף הוצאות ושכ"ט עו"ד. משתמע שההחלטה הוגבלה לסכום זה ולא למלוא סכום ההמחאות בשל כך שאגב הדיון לפני הרשם הציגה העירייה את ההמחאה בסך 200,000 ש"ח והראתה שזו הוסבה על-ידי החייבת לאחר (ק.ל.ג שיווק בע"מ) ביום 14.12.2009, עוד בטרם התקבל צו העיקול. על החלטה זו נסב הערעור שלפני.
6. בהליך זה מיקדה העירייה טענותיה בשלוש מבין ההמחאות שסכומן הכולל 600,000 ש"ח: שיק בסך 250,000 ש"ח ז"פ 30.12.2009, שיק בסך 150,000 ש"ח ז"פ 17.1.2010, ושיק בסך 200,000 ש"ח ז"פ 28.2.2010. טעם חסרונה של ההמחאה הנוספת בסך 100,000 ש"ח לא הובהר, אף שלכאורה לא זו ההמחאה שנגרעה בידי כב' הרשם אגב חיובה של העירייה כלפי הזוכה. זאת ועוד, סכום כל ארבע ההמחאות שנדונו לפני כב' הרשם 700,000 ש"ח (ולא 600,000 ש"ח כפי שצויין בהחלטה). לכאורה אף לאחר גריעת ההמחאה בסך 200,000 ש"ח היה מקום לחייב את העירייה בתשלום 500,000 ש"ח לזוכה בגין שלוש ההמחאות הנוספות שסכומן נמוך מסכום החוב בתיק ההוצל"פ, והכול במגבלות סכום זה. מאחר שהזוכה לא ערערה על ההחלטה והצדדים לא טענו בסוגיה זו, לא אדרש אליה. הדיון יוגבל אפוא לשאלה אם בדין ניתנה החלטת הרשם שחייבה את העירייה בתשלום סך של 400,000 ש"ח לזוכה על-יסוד סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, אם לאו.
7. אין חולק על כך שהערעור הוגש באיחור. בד-בבד עם הגשתו ביקשה העירייה ליתן לה ארכה לכך. דיון בערעור במעמד הצדדים, לאחר הגשת עיקרי טיעון, נקבע ליום 5.6.2012. ביום 11.5.2012 הגישה העירייה בקשה להתיר הבאת ראיות בערעור. הערעור והבקשות הללו נשמעו במאוחד בדיון שהתקיים לפני.
ב.
דיון והכרעה
דין הערעור להדחות, הן מטעמים שבסדרי דין והן מטעמים לגופה של המחלוקת.
1.
הגשת הערעור באיחור
(א) החלטת הרשם הומצאה לעירייה במסירה אישית ביום 14.11.2011, כהוראת הרשם בשולי ההחלטה; המסירה נעשתה לידי מזכירת המחלקה המשפטית של הרשות השוכנת בבית העירייה. מזכירת המחלקה המשפטית, אף שחתמה על אישור המסירה, לא בדקה את תוכנו של דבר הדואר שנמסר לה - שמא בעל חשיבות הוא - והעבירה אותו הלאה עד שהתקבל במחלקת הדואר של הרשות ביום 21.11.2011, זכה שם לחותמת 'נתקבל' והוחזר למחלקה המשפטית לטיפול. במועד זה, 21.11.2011, הייתה ההחלטה מצויה אפוא בידיעת העירייה. נובע מכך שהיה עליה להשיג על ההחלטה בהגשת ערעור, אילו חפצה בכך, עד לא יאוחר מיום 11.12.2011. אף-על-פי-כן הוגש הערעור רק ביום 14.12.2011.
טענות העירייה המכוונת להארכת המועד להגשת הערעור נעוצות בעיקרן בכך שהמסירה למחלקה המשפטית לא הייתה כדין. משהובאה ההחלטה לידיעת בא-כוח העירייה שגה הלה וסבר שעומדים לרשותו שלושים ימים להגשת הערעור; רצונו להקדים ולהגישו לא יצא לפועל בשל עומס עבודה בו היה נתון.
(ב) אין בידי לקבל את הטענה שמסירת ההחלטה למחלקה משפטית של הרשות השוכנת בבניין העירייה, לאו מסירה היא. ראשית, ההחלטה אינה כתב בי-דין ותקנה 486 לתקנות סדר הדין האזרחי שעניינה בהמצאת כתב כזה, בה סמכה העירייה טענותיה, אינה חלה על המצאתה. שנית וזאת עיקר, אפילו חלה התקנה היא מתירה המצאה לרשות מקומית בדרך של מסירה למזכיר או לפקיד ראשי של הרשות. ודוק: לא נדרש בה שהמזכיר יהא ראשי והוא נזכר על דרך הסתם. פשיטא שמזכירת המחלקה המשפטית עונה להגדרה זו ומכאן שהייתה מוסמכת לקבל את המסירה ולחתום עליה, כפי שנהגה בפועל. בתצהיר מקבלת המסירה אין למצוא הסבר אחר שיניח את הדעת באשר לסיבת חתימתה על אישור מסירה והדבר פועל לחובת העירייה. משדובר במסירה כדין תמה התקופה שעמדה לעירייה להגשת ערעור ביום 4.12.2012, עשרה ימים טרם הגשתו בפועל.
(ג) המועד להגשת ערעור בזכות על החלטת רשם נקבע בחיקוק. סע' 80(ב) לחוק ההוצאה לפועל ותק' 120(ב) לתקנותיו קצבו לכך עשרים יום. הארכת מועד שנקבע בחיקוק מחייבת את מבקש הארכה להראות טעם מיוחד לכך [ע"א 6019/07
טורג'מן נ' אחים עופר (ניהול) בע"מ (טרם פורסם, 25.2.2010)]. הנימוקים שהובאו בבקשת העירייה, שעניינם בטעותו של בא-כוחה ובעומס עבודה בו היה נתון, אינם עולים כדי טעם מיוחד.
טעם מיוחד שיצדיק ארכה ביחס למועד שנקבע בחיקוק הוא טעם שנעוץ בנסיבות חיצוניות שאינן בשליטתו או בתחום צפייתו הסבירה של מבקש הארכה ולא ניתן היה להיערך אליהן מראש. אם נבע האיחור מסיבות הקשורות בבעל-הדין עצמו או הפועלים מכוחו, לרבות בא-כוחו, תקטן הנכונות להאריך את המועד שהוחמץ [בש"א 3294/09
בריסק נ' עו"ד בן איון, פס' 12 וההפניות שם (טרם פורסם, 15.9.2011)]. אף שהדברים נאמרו בהתייחס לתק' 528 לתקנות סדר הדין האזרחי הם חלים גם על המועד להגשת ערעור לבית-המשפט על החלטות הרשם. לעניין זה מורה תק' 128(א) לתקנות ההוצאה לפועל כי מועד שבסדר דין בפני בית-משפט, רשאי בית-המשפט להאריכו לפי הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי. לא הוצג על-ידי העיירה טעם מיוחד שיענה על הדרישות הללו, שעוגנו באורח עקבי בפסיקתם של בתי-המשפט [ראו גם ע"א 6842/00
ידידיה נ' קסט, פ"ד נה(2) 904 (2001)].
דברים ברורים ומפורשים באשר לתוכן והיקף חובתו של עורך-דין לטפל במועד בהגשת ערעור בתיק המונח על שולחנו, ולו גם בנסיבות חיצוניות קשות וחריגות, נאמרו בבש"א 7148/95
מדינת ישראל נ' סמניה, פ"ד מט(4) 820 (1996). הם יפים גם בענייננו. שגגה של עורך-דין, בין שהיא נסבה על עצם הצורך בהכנת ערעור והגשתו ובין על המועד הנתון לכך, אינה בגדר טעם מיוחד שיצדיק את הארכת המועד. לא למותר לציין שטעות בפרק הזמן שנקבע בדין להגשת ערעור היא טעות גסה ואין לראות מדוע יראה בה בית-המשפט טעם מיוחד. אין מדובר בטעות מסתברת שנפלה על רקע שינוי שחל בדין הקיים, אף לא טעות בהבנת המצב המשפטי בעטיו של דין שהוראותיו סבוכות במיוחד.
גם שיקולים שבשמירת השוויון בין מתדיינים תומכים בדחיית הבקשה לארכה. לרשות העירייה עומדים מחלקות, עובדים ומנגנון שתפקידם לסייע לה בקיום חובותיה במועדן, והגשת ערעור בו היא מעוניינת בכלל זה. מתדיין פרטי נדרש לדקדק ולדייק במועד שנקבע להגשת ערעור, הגם שברגיל אינם עומדים לרשותו אמצעים כאלה. מתן אפשרות לעירייה לאחר בהגשת ערעור חרף קיומם של אמצעים הולמים תחת ידה המאפשרים לה להימנע מכך תחטא לשוויון בין מתדיינים ותעצים את הפער ההתחלתי הקיים בין בעל-דין מסוגה לבין בעלי-דין אחרים. החלת אמת-מידה שווה כלפי כלל המתדיינים היא מנשמת-אפה של מערכת משפטית מתוקנת ולא בנקל ייתן בית-המשפט יד לתוצאה הפוגעת בה [שלמה לוין
הפרוצדורה האזרחית החדשה, מבוא ועקרונות יסוד 87 (מהדורה שניה, 2008)].