ועדת הערר לפי חוק כביש אגרה
ערר מס' 946/08
(כביש ארצי לישראל) התשנה - 1995
..
בעניין:
אליאור ברין
העורר
נ ג ד
דרך ארץ הייוייז (1997) בע"מ
ע"י עוה"ד יהודה רווה ואח'
המשיבה
פ ס ק ד י ן
מבוא עובדתי ודיוני
1. במועדים הרלוונטיים לערר, היה העורר הבעלים הרשום של רכב מס' 9270017 (להלן:
"הרכב"). המשיבה, בעלת הזיכיון לפי חוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל), התשנ"ה - 1995 (להלן: "
החוק"), חייבה את העורר בפיצוי והחזר הוצאות (להלן: "
פו"ה"), כמשמעותם בס' 12 לחוק ובתקנות כביש אגרה (כביש ארצי לישראל) (אכיפת תשלומים), התשנ"ט-1999 (להלן: "
תקנות האכיפה"), עקב אי תשלום במועד של חיובי אגרה שהושתו על העורר בגין נסיעות שבוצעו ברכב בכביש האגרה.
2. עניינו של ערר זה הוא חיוב פו"ה בסך כולל של 116.66 ש"ח שהושת על העורר במסגרת חשבוניות שסומנו כנספחים ד' ו - ז' לתגובת המשיבה, ואשר מחציתו, בסך 58.33 ש"ח, שולמה על ידי העורר ביום 26.10.08 (במסגרת חשבונית נספח ח' לתגובת המשיבה), לדידו "תחת מחאה", לאחר שהמשיבה החילה על החיוב הנחה בשיעור של 50%.
טענת העורר היא שחיובי הפו"ה הנ"ל הושתו בגין חיובי אגרת נסיעות שלא נתקבלו אצלו (סומנו כנספחים ג', ו' לתגובת המשיבה), או שהגיעו לאחר שהושת חיוב הפו"ה ובכך נמנעה ממנו האפשרות לשלם במועד.
3. בתגובתה לערר, טענה המשיבה טענות שונות שלטעמה מצדיקות את דחייתו. בין היתר טענה המשיבה, כי שלחה את החשבוניות לפי הדין וכי אי התשלום במועד גרר את חיובי הפו"ה. לטענת המשיבה, היא ביטלה בעבר חיוב פו"ה שהוטל כדין והיה על העורר להקפיד על תשלום חיוביו במועד. לטענת המשיבה, אי קבלת החשבוניות אינה פוטרת מתשלום. בנוסף, המשיבה מבקשת שהוועדה תבחן האם הוגש הערר במועד.
4. ביום 30.11.09 התקיים דיון בפנינו. לדיון התייצבו העורר ובא כוח המשיבה. העורר העיד בפנינו והצדדים סיכמו טענותיהם.
דיון
5. בנוגע לשאלה האם הוגש הערר באיחור - בכל הנוגע לחשבונית נספח ז', שנמסרה לעורר ביום 29.10.08, אין איחור. בכל הנוגע לחשבונית נספח ד' אכן קיים איחור, שכן אין חולק שהיא נמסרה לעורר עוד ביום 22.7.08. כתב הערר הוגש ביום 2.11.08 ולאחר שחלף המועד הקצוב בסעיף 12ב לחוק לצורך הגשתו. עם זאת, בנסיבות העניין החלטנו להאריך את המועד להגשת הערר עד המועד בו הוא הוגש בפועל. ראשית, אין מדובר על איחור ניכר. שנית, כפי שיובהר להלן, הערר לגופו נמצא מוצדק. שלישית, המשיבה לא טענה כי נגרם לה נזק כתוצאה מן ההשתהות ועל פניו נראה כי לא נגרם נזק כלשהו, בפרט נוכח העובדה שהחוב שולם והמשיבה אינה סובלת כל חסרון כיס.
אנו סבורים, כי צירוף דברים זה עולה כדי טעם מיוחד המצדיק הארכת המועד בהתאם לסעיף 22 לחוק בתי דין מינהליים, התשנ"ב - 1992.