רקע עובדתי ודיוני
1. במועדים הרלוונטיים לערר, הייתה העוררת (יחד עם בנה, נציגה בפנינו, משיק שיינברג, שלהלן יכונה:
"הבן") הבעלים הרשום של רכב מ.ר. 6111410 (להלן:
"הרכב"). המשיבה, בעלת זיכיון לפי חוק נתיבים מהירים, התש"ס - 2000 (להלן:
"החוק"), חייבה את העוררת בחיוב אגרה בגין שימוש שנעשה ביום 13.12.11 (להלן:
"הנסיעה הרלוונטית") בנתיב המהיר לתל אביב (להלן:
"הנתיב המהיר") וכן בחיוב פיצוי והחזר הוצאות (להלן:
"פו"ה"), כמשמעותו בחוק ובתקנות נתיבים מהירים (אופן החיוב בתשלום אגרה ואכיפת תשלומים), תשע"א - 2010 (להלן:
"התקנות"), מן הטעם שהשימוש בוצע מבלי שהעוררת שילמה או רשמה את הרכב מראש לשימוש בנתיב.
בכתב הערר מבוקש ביטולם של החיובים הללו.
2. קודם שנפרט את טענות הצדדים, נקדים בתמצית מספר מילות רקע, החשובות לעניינינו, ביחס לדרך ההפעלה של פרויקט הנתיב המהיר (להרחבה בכל הנוגע להפעלת הפרויקט והתשתית התחיקתית וההסכמית שמכוחה הוא פועל, ראו בפסק הדין שניתן בערר 30/2011 בעניין סיוון חן וכן בערר 164/2011 בעניין צבי ניסים ולביאה). באופן כללי ניתן לומר שפרויקט הנתיב המהיר בנוי משלושה חלקים מרכזיים: קטע דרך ראשון שתחילתו באזור מחלף בן גוריון, וסופו בנקודת פיצול, סמוכה למחלף שפירים, שבה ניתן לרדת מן הנתיב (הממשיך לעבר תל אביב, במקטע השני, כהגדרתו להלן) אל עבר גשר המוביל אל החלק השני של הפרויקט (קטע דרך זה, ממחלף בן גוריון ועד למתחם החניון, יכונה להלן:
"המקטע הראשון"). החלק השני הוא מתחם הכולל את משרדי המשיבה, מרכז בקרה, חניון גדול, מערך הסעות, נקודות ביקורת למתן פטורים, עמדות תשלום ועוד (מתחם זה יכונה להלן
: "החניון"). החלק השלישי הוא קטע הדרך (עבור מי שלא נכנס לחניון מדובר למעשה המשכו הישיר של המקטע הראשון), שתחילתו באזור היציאה מן החניון וסופו באזור מחלף קיבוץ גלויות, בואכה תל אביב, עד אשר הוא מתמזג עם נתיבי איילון (קטע דרך זה יכונה להלן:
"המקטע השני").
3. נוכח הטענות המועלות בערר זה, נוסיף מספר מילים אודות החניון ומערך ההסעות .
החניון הוא למעשה מתחם "חנה וסע", הממוקם בסמוך למחלף שפירים. החניון כולל כ- 2000 מקומות חנייה ומוצע חינם לנהגים הבוחרים להמשיך בנסיעה לכיוון גוש דן באמצעות תחבורה ציבורית. כאלמנט משלים, מפעיל הזכיין שני קווי אוטובוס מעגליים, המובילים נוסעים אל תוככי גוש דן, כאשר מסלולו של הקו האחד כולל את אזור הבורסה ברמת גן ואזור מסוף ארלוזורוב בתל אביב, והקו האחר כולל את אזור מגדלי עזריאלי, הקריה ועד רחוב אבן גבירול. מערך הסעות זה מציע יתרון נוסף מבחינת נהג הרכב הפרטי, שכן באמצעותו הוא יכול ליהנות מנסיעה מהירה לתל אביב בנתיב, ובד בבד לפטור עצמו מן הצורך למצוא חניה ו/או לשלם עבורה. מבחינת ההיבט הציבורי, מערך ה"חנה וסע" מסייע להקטין את כמות כלי הרכב הפרטיים הנכנסים אל תוך תל אביב רבתי ומביא להקלה על עומס התנועה גם בתוככי גוש דן. יצוין כי על פי התיקון להסכם הזיכיון (לגבי מעמדו החוקי ראה סעיף 2ב' לחוק), הותר לזכיין לגבות אגרה עבור השימוש במקטע הראשון, למעט ממי שהעלה או הוריד נוסע בחניון ומי שהחנה את רכבו בחניון לפרק זמן של 30 דקות לפחות.
4. בכתב הערר שהוגש על י די הבן, נטען כי בנסיעה הרלוונטית
"היינו אשתי ואנוכי בדרכנו ממודיעין לת"א ... מאחר שהיה עומס תנועה כבד ... החלטנו לנסות להשתמש בשירותי השאטל ... לצערנו מיד עם הגיענו לשאטל התברר לנו שהשאטל כלל אינו מגיע ליעדנו בתל אביב ... סה"כ שהינו בחניון דקות ספורות ..."
. לגבי החיוב נטען כי הוא הוטל ללא כל הצדקה ומבלי שנעשה שימוש בנתיב המהיר. כן טען הבן שבשיחה עם נציגת שירות בשם ריחן מיום 25.1.12 הובטח לו שהחיוב יבוטל. להפתעתו, לאחר כתשעה חודשים התקבלה שיחה ממשרד עו"ד בדרישה לשלם את החיוב מיידית.
5. בתשובתה לערר טענה המשיבה כי דינו דחייה על הסף מחמת איחור בהגשתו ולגופו של עניין טענה כי העוררת חויב כדין, הן באגרה, משום שנסע בנתיב המהיר, והן בפו"ה, משום שלא נרשמה מראש. המשיבה טענה כי לעובדה שנעשה שימוש במקטע הראשון בלבד אין רלוונטיות שכן לעניין חובת תשלום אין אבחנה בחוק בין נסיעה במקטע הראשון לבין נסיעה במקטע השני. המשיבה כופרת בטענה שלבן הובטח שהחיוב יבוטל וטוענת כי דובר בבקשה של העורר לביטול החיוב, שהועברה לבירור, אולם בסופו של דבר נדחתה. המשיבה ציינה כי לא נפתח תיק הוצל"פ כנגד העוררת.
6. דיון בתיק זה התכנס ביום 26.6.13. לדיון התייצבו ב"כ המשיבה והבן, שהעיד בפנינו. בשלהי הדיון ביקשה המשיבה לאפשר לה להגיש את הקלטת השיחה שנערכה בין העורר לנציגתה ביום 25.1.12. בהחלטה מאותו היום אפשרנו למשיבה להגיש את ההקלטה בכפוף לזכות העוררת להגיב בתוך 7 ימים. העוררת בחרה שלא לנצל זכות זו.
דיון
7. בחנו את בקשת המשיבה לדחיית הערר מחמת איחור ומצאנו שדינה להידחות.
המשיבה עצמה מציינת שהחשבון הרלוונטי נמסר לעוררת ביום 28.12.11. כן מציינת המשיבה שביום 25.1.12, בשיחה עם נציגתה, בשם ריחן, מסרה זו האחרונה שבקשתו של הבן לביטול החיוב הועברה כ"משימת זיכוי" וכי המשיבה תיצור קשר לאחר קבלת החלטה בבקשתו. בהקלטה שהוגשה, נציגת המשיבה אף אומרת לעורר במפורש לגבי החיוב
"בינתיים תשים אותו בצד ועד 10 ימי עסקים אנחנו ניצור איתך קשר". המשיבה מציינת כי התקבלה החלטה הדוחה בקשתו וטוענת כי "כל הניסיונות להשיגו בטלפון עלו בתוהו". ברור מאליו שבהינתן שהמשיבה עצמה מסרה לבן שבקשת ביטול החיוב נמצאת בבירור, אין כל סיבה שיוגש ערר עד לסיומו ולמעשה יש לראות במשיבה כמי שהסכימה לדחיית מועד ההגשה עד לאחר קבלת החלטה בבקשת הביטול שהוגשה לה. כאמור, המשיבה מודה שלא מסרה לעוררת את תשובתה לבקשת הביטול. המשיבה אמנם טוענת כי נעשו ניסיונות למסור את התשובה טלפונית ברם לא צירפה כל אסמכתא העשויה לתמוך בטענה סתמית זו ולמקדה מבחינת מספר ניסיונות, תאריכים, פרטי התקשרות וכד'. כמו כן, לא ברור מדוע לא נשלחה אל העוררת הודעה בכתב המיידעת אותה בדבר ההחלטה.
קיצורם של דברים, גם אם קיים איחור פורמאלי בהגשת הערר, שאכן לא הוגש בתוך 45 הימים מיום קבלת החשבון, כמצוות סעיף 4ח לחוק, הרי שבנסיבות העניין יש להורות על הארכת המועד, עד המועד בו הוגש, מכוח לסעיף 22 לחוק בתי דין מינהליים התשנ"ב - 1992.
נפנה לבחון את הערר לגופו.
8. ראשית יש לדחות את טענת העוררת לכך שנסיעה במקטע הראשון בלבד פטורה מתשלום. העוררת לא ביססה את טענתה זו באופן כלשהו ומנגד, על פי הוראות החוק והתקנות, אין כל אבחנה בין נסיעה במקטע הראשון בלבד לבין נסיעה לכל אורכו של הנתיב המהיר. נציין, עם זאת, כי אכן, קודם לפתיחת הנתיב לשימוש הציבור, קבע הסכם הזיכיון (שהוטמע בחוק במסגרת סעיף 2ב לו) כי שימוש במקטע הראשון בלבד יהיה פטור מחיוב, ברם בהמשך ואף זאת קודם לפתיחת הנתיב לשימוש הציבור, הוגבל הפטור למקרים מסוימים, שבפורטו לעיל בסעיף 3 וזאת, בין היתר, על מנת למנוע מצב של ניצול המקטע הראשון לצורך עקיפת עומס תנועה בכביש מס' 1. כן יש לזכור שכל משתמש בנתיב המהיר, בחלקו או בכולו, משפיע על נפח התנועה בו וממילא גם על מחיר הנסיעה, בלאי הכביש, הפעלת מערכות הזיהוי, החיוב, הבקרה וכן הלאה.