1. זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט י. ריבלין) מיום 10.4.05, בתיק ת.ד 109/02.
המערער הורשע, לאחר ניהול הוכחות, בביצוע עבירות של
גרימת נזק ונסיעה לאחור (בניגוד לתקנות 21(ב)(1) ו-45(1) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, בהתאמה). בית משפט קמא השית על המערער עונש כדלקמן: 5 חודשים פסילה בפועל, חודשיים פסילה על תנאי למשך שנתיים, וכן קנס כספי בסך 1,000 ש"ח.
2. על פי כתב האישום, ביום 16.9.01, סמוך לשעה 22:30, נהג המערער אוטובוס זעיר ברחוב מאה שערים בירושלים. משהגיע לצומת זונופלד, הסיע את רכבו אחורנית מבלי לנקוט באמצעי זהירות הדרושים למניעת פגיעה. כתוצאה מכך גרם המערער לתאונת דרכים בה פגע בהולכת רגל וגרם לה חבלה בגופה.
יצוין, כי במסגרת השתלשלות ההליכים בבית המשפט קמא, נידון התיק בראשית בפני כב' השופט טננבוים, המערער הורשע ונגזר דינו, ולאחר שהוגש ערעור על פסק הדין, הוחזר התיק לבית המשפט קמא לשמיעת עד נוסף מטעם המערער.
3. בהכרעת הדין נשוא ערעור זה, פורטו תחילה דבריה של המתלוננת, לפיהם המערער "עלה על הרגל השמאלית, בכך שהוא נסע רוורס", כאשר החלה היא לחצות הכביש מימין לשמאל כיוון נסיעתו (לאחור) של המערער, וכי גלגל קדמי שמאלי ברכב עלה על רגלה. בנוסף, כי לא שמעה צפצוף או ראתה אורות רוורס. בתעודה הרפואית נרשם: "נפיחות ושטף דם מעל כף רגל שמאל בצד החיצוני .. מכה יבשה וכף רגל שמאל". בהמשך, ציין בית המשפט קמא את דברי המערער בהודעתו במשטרה: "
אני יודע שאני אשם בתאונה בגלל שלא כל כך שמתי לב בשעה שנסעתי לאחור", וכי בבית המשפט שינה מטעמו ואמר: "אם הוא כתב אז כנראה שאמרתי. אך זה בקשר למשהו אחר. אמרתי, שאם היתה תאונה, בוודאי שאני אשם בתאונה, אך לא היתה תאונה, ולכן אני לא אשם".
בית המשפט קבע עובדתית שאין מחלוקת בנקודות הבאות: הנסיעה לאחור; המערער שמע צעקה ועצר; המתלוננת טענה בפניו כי נפגעה ברגלה; המתלוננת קיבלה טיפול רפואי כשעה לאחר מכן. בית המשפט האמין לגרסת המתלוננת כי נפגעה מרכבו של המערער. הוא ביסס את ההרשעה אף על סמך דברי המערער לפיהם הוא אשם בתאונה, וכי שמע צעקה וכן על התיעוד הרפואי. בית משפט קמא ציין, כי דברי המערער הם בבחינת הודאה של ממש במעשה.
טענות הצדדים
4. בא כוח המערער מסתמך על דברי המתלוננת במשטרה ובבית המשפט, וכן על עדויות המערער והנוסע אשר היה ברכבו, לפיהם היא החלה לרדת לכביש לאחר שהמערער החל לנסוע אחורה, ולכן לשיטתו, התאונה היתה בלתי נמנעת. בהודעתה במשטרה אמרה המתלוננת, כי כאשר החל המערער בנסיעה לאחור, היא עדיין לא התחילה בחציית הכביש. בעודה רואה את הרכב נוסע לאחור, החלה לחצות את הכביש, הספיקה לעבור מטר אחד ואז נפגעה מהגלגל הקדמי. במצב זה, זמן התגובה של המערער הנו גדול יותר מהזמן הדרוש למתלוננת לצעוד מטר אחד. העובדה שהיא נפגעה מהגלגל הקדמי מלמדת, כי היא חצתה את הכביש כאשר מירב אורכו של הרכב (כשבעה מטרים) חלף על פניה. לטענת הסנגור, גם עדותו של העד רבינוביץ תומכת בכך. בנוסף, הוא מבקש להתעלם מדבריו של המערער במשטרה ובמה שאמר בסמוך לאירוע התאונה. לדידו, אין קשר סיבתי בין הפגיעה במתלוננת ובין התאונה. הפגיעה המצוינת בתיעוד הרפואי אינה תואמת את גרסת המתלוננת אודות התרחשות התאונה, שכן לפי גרסתה, משעלה הגלגל על כף רגלה, צריכה להיגרם לה פגיעה לכל כף הרגל ולא רק לחלק השמאלי.
לחילופין, במידה והערעור על ההרשעה נדחה, מבקש בא כוח המערער להקל בעונש מרשו. לדעתו העונש הנו חמור בנסיבות העניין, בעיקר נוכח רשלנותה התורמת של המתלוננת, אשר חצתה את הכביש במקום שאיננו מסומן כמעבר חצייה ולאחר שהבחינה ברכב הנוסע לאחור. המערער הנו נהג במקצועו, אשר עברו התעבורתי איננו מכביד, אף שהוא נוהג מזה 22 שנים. לטענתו, גם הנסיבות האישיות לא נלקחו בחשבון. המערער נשוי ואב לילדים. ולבסוף, טען כי זהו עונש בלתי פרופורציונאלי לנסיבות ביצוע העבירה ולתוצאותיה.
5. בא כוח המשיבה מתנגד לערעור. לדידו, אין להתערב בהכרעת הדין של בית משפט קמא. לעניין הנסיעה לאחור אין מחלוקת, ובאשר לפגיעה במתלוננת הרי שההרשעה בכך מבוססת דיה בראיות. ובאשר לעונש, הוא סבור כי אין מדובר בעונש חמור, הגם שהמתלוננת עצמה לא היתה זהירה, וזאת, לנוכח נסיבות קרות התאונה, בה נפצעה המתלוננת, ולאור הצורך בהרתעה ובהעברת מסר לכלל הנהגים להיזהר כפל כפליים, בייחוד לאלה העוסקים בהובלות, עבודה הכרוכה בנסיעה לאחור לא פעם. נוסף על כך, עברו התעבורתי של המערער מכביד.
דיון
6. דין הערעור על הכרעת הדין להדחות. הרשעת המערער מבוססת ומעוגנת היטב בחומר הראיות אשר הונח על שולחנו של בית המשפט קמא, והיא נגזרה מקביעותיו העובדתיות של בית המשפט ומהתרשמותו מן העדים ומן האופן בו מסרו את עדותם. הלכה היא כי אין ערכאת הערעור מתערבת בקביעת העובדות או בממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הראשונה, אלא במקום שאין לעובדות בסיס בחומר הראיות, או כאשר ממצאים אלה אינם עומדים במבחן ההיגיון ויש לראותם כמופרכים (ראה י' קדמי
על סדר הדין בפלילים חלק שלישי (תשס"ג) 1396).
מעיון בהכרעת הדין המלומדת והממצה עולה, כי הרשעתו של המערער מעוגנת היטב בדברי המערער עצמו, בתעודה הרפואית ובדברי המתלוננת. ובאשר להסבר אותו סיפק המערער בעדותו לאמרתו במשטרה, הרי זהו הסבר חסר ערך, שהרי מיד לאחר הפגיעה במתלוננת פנתה היא אליו וביקשה את פרטיו באמרה כי עלה לה על הרגל, כך שהוא נוכח לדעת מיד שהתרחשה תאונה במקום.
בנוסף, ציין בית המשפט קמא כי עדות המתלוננת אמינה עליו, וכי הנו ער לכך שמדובר בעדות יחידה של המתלוננת אשר יש לה אינטרס בתוצאות המשפט. ובאשר להודעת המתלוננת במשטרה, ממנה ביקש הסנגור להיבנות, אין לי אלא לחזור על דברי בית המשפט קמא, בהעירו בשולי הכרעת הדין כדלהלן:
"אעיר לגבי ב"כ הנאשם בסיכומיו, הודעת המתלוננת עליה התבסס בסיכומיו...
לא הוגשו לתיק, לא עיינתי בהם ואינם מהווים חלק מחומר הראיות. לפיכך לא ניתן לטעון על בסיס אלה דבר" (עמ' 5, ש' 1-4)
.
מן המפורסמות היא, כי אין לו לבית המשפט אלא מה שמונח לנגד עיניו, ואין מקום לבקש לקבוע ממצאים ומסקנות על יסוד ראיות שלא הוגשו. רצה בא כוח המערער לעשות כן - היה עליו להגישן לבית המשפט קמא; לא עשה כן, אין לו אלא להלין על עצמו.
7.
באשר לעונש. ראשית יש לציין, כי סעיף 38(2) לפקודת התעבורה, תשכ"א-1961 קובע 3 חודשי פסילת רישיון מינימום, על עבירת נסיעה אחורנית תוך יצירת סיכון או פגיעה, אשר גרמה לחבלה באדם, לפי תקנה 45(1), אחת העבירות בהן הורשע המערער.
במקרה דנן, מחד גיסא, למערער עבר תעבורתי רב ומכביד, הכולל 79 הרשעות קודמות (קיבל את רישיונו משנת 80') בהן עבירות מהותיות, כגון עבירות מהירות, אי ציות לתמרורי הוריה, אור אדום, עקיפה. מנגד, עומדות לנגד עיני נסיבותיו האישיות של המערער. המדובר בנהג במקצועו, נשוי ולו שלושה ילדים, שפסילה תכביד עליו ותפגע בפרנסתו. יש להביא בחשבון אף את רשלנותה התורמת של המתלוננת, אשר חצתה את הכביש שלא במעבר חצייה (עמ' 9 לפרוט' ש' 12-13), ואת תוצאות הפגיעה שאינן כה חמורות.
מכלל הנסיבות האמורות עולה, כי אין המקרה דנן הנו כזה שבו ראוי לסטות במידה כה רבה מעונש הפסילה המינימאלי. מנגד, לאור עברו המכביד של המערער והעובדה כי הולכת רגל נפגעה, אין לומר כי די בעונש המינימום. אי לכך, ראיתי לנכון להקל במעט בעונשו של המערער, ולהעמיד את תקופת הפסילה על 4 חודשים, תחת 5.
ולבסוף, יודגש, כי אין חולק שעונש פסילה יש בו כדי להכביד על מהלך החיים הרגיל ועל עבודתו של המערער, שהנו כאמור נהג במקצועו, אך לשם כך נועד עונש, כשמו כן הוא.
סוף דבר
8. הערעור כנגד הכרעת הדין נדחה, ואילו זה שכנגד גזר הדין מתקבל, במובן שתקופת הפסילה תעמוד על
4 חודשים בלבד. יתר פרטי גזר הדין יעמדו בעינם.