מהות הערעור
1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום בבית שמש (כבוד
השופט אלכסנדר רון) בת"פ 1324/03 מיום 21.11.2004, ועל החלטתו מיום 6.1.2005 (שכונתה על-ידי המערערת "גזר דין משלים").
ביום 16.10.2002 מסר המשיב, תושב ישראל, את רכבו לתושב האזור. זה האחרון נכנס לישראל, כאשר הוא מסיע עוד 6 תושבים שאינם מורשים לשהות בישראל. בעקבות זאת, הורשע המשיב (ביום 14.7.2004) בעבירה של הרשאה לתושב זר שאינו רשאי לנהוג ברכב בישראל, לנהוג ברכב הרשום בישראל, עבירה לפי סעיף 12א(ג5) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן -
החוק).
בית המשפט קמא גזר על המשיב מאסר בפועל של 20 יום שירוצה בעבודות שירות, ו-3 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים, שלא יעבור עבירה נוספת לפי החוק. בנימוקיו התייחס בית המשפט לאופייה המיוחד של העבירה שבה הורשע המשיב - כעבירה בעלת "ממד מחמיר" מחד ו"ממד מקל" מאידך, לעומת העבירות הנפוצות שבחוק (הסעה, הלנה והעסקה) - וכן התייחס ל"צוק העתים והסיכון הבטחוני", מזה, ולנסיבותיו האישיות של המשיב, מזה.
הערעור מופנה נגד קולת העונש.
טענות הצדדים
2. המדינה סבורה כי העונש שהושת על המשיב אינו משקף את חומרת העבירה. היא מפנה להלכת
ח'טיב (רע"פ 5198/01
ח'טיב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 769), שם נקבע כי בעבירות של הסעת שוהים בלתי חוקיים (להלן -
שב"חים) והעסקתם יש לגזור, ככלל, מאסר בפועל ממש. לטענת המדינה, העבירה שבה הורשע המשיב היא חמורה אף יותר מהעבירות השכיחות (העסקה, הסעה והלנה), באשר יש בה פוטנציאל - שהתממש במקרה זה - להכנסת שב"חים רבים לישראל.
המדינה מטעימה שככלל, העובדה שנאשם בעבירות לפי סעיף 12א לחוק הינו אדם נורמטיבי, אין בה כדי להוות נסיבות חריגות, המצדיקות חריגה מהכלל שנקבע בהלכת
ח'טיב. לפיכך, לשיטתה, אין לייחס משקל יתר לנסיבותיו האישיות של המשיב, ותחת זאת, על בית המשפט לשקול בראש ובראשונה את הסכנה שארבה לפתחו של הציבור כתוצאה מהעבירה שביצע.
3. לעומתה, טוען המשיב כי הערעור צריך להידחות, בראש ובראשונה, מחמת שיהוי. לטענתו, הערעור צריך היה להיות מוגש בתוך 45 יום מיום מתן גזר הדין, דהיינו מיום 21.11.2005, ולא מיום מתן ההחלטה המשלימה (מיום 6.1.2005), שבגדרה קבע בית משפט קמא את המקום שבו יבצע המשיב את עבודות השירות, בהיותה החלטה טכנית בלבד.
שנית, המשיב חוזר על טענה שהשמיע בבית משפט קמא, לפיה נעדר בית משפט קמא, כמו גם בית משפט זה, סמכות לדון בעבירה שיוחסה למשיב, באשר זו בוצעה באזור. יצוין, כי טענה זו נדחתה בבית משפט קמא, בהחלטתו מיום 23.3.2004. המשיב לא ערער על החלטה זו (שהרי לא ערער על פסק הדין), אך הוא טוען כי יש ב"ספק והנסיבות" כדי להוות נסיבות מקילות (עמ' 2, ש' 16-17).
כן טוען המשיב, כי הוא מסר את מכוניתו, לצורך תיקונה, לקרוב משפחתו, תושב האזור. לדבריו, המסירה נעשתה באזור, והמשיב הרשה לקרובו להשתמש ברכב אך ורק בתוך האזור. המשיב מטעים בהקשר זה, כי כניסתו של קרובו עם המכונית לתוך שטח ישראל הייתה חריגה מההרשאה שנתן. יש בכך, לדידו, כדי להצביע על ספק אם התקיים אצלו היסוד הנפשי הנדרש, וגם בכך יש כדי להצדיק עונש לא חמור.
ולבסוף, טוען המשיב כי העונש שנגזר עליו הינו חמור. כראיה לכך הוא מפנה לת"פ 1198/03
מדינת ישראל נ' אבו סנינה, שהתנהל בבית משפט קמא, במקביל לתיקו שלו. באותו תיק דובר בהסעת שב"ח, ועל הנאשם שם נגזר עונש קל יותר (קנס ומאסר על תנאי). המשיב מציין כי המדינה לא מצאה לנכון לערער על אותו גזר דין.
דיון
4. פתח דבר נקדים ונאמר, כי נימוקיו של בית משפט קמא, להשית על המשיב מאסר בפועל שיבוצע בעבודות שירות, מקובלים עלינו, ולפיכך, באנו למסקנה כי דין הערעור להידחות. נפרט.
5. סעיף 12א(ג5) לחוק מורנו כך:
"המרשה לתושב זר שאינו רשאי לנהוג ברכב בישראל, לנהוג ברכב הרשום בישראל, דינו - מאסר שנתיים או הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין".
אין בפרטי העבירה דרישה לכך שהאדם שהורשה לנהוג ברכב ינהג בתחומי ישראל. כלומר, המשיב ביצע עבירה בעצם מסירת מכוניתו לתושב השטחים, כאשר נמנע מלבדוק אם הוא רשאי לנהוג בישראל. עם זאת, לטענותיו (שלא נסתרו) כי לא אישר לקרוב משפחתו לנהוג בישראל וכי לא צפה שקרובו יעשה שימוש ברכב בתוך ישראל, יש משמעות לעניין העונש. במה דברים אמורים?
6. העבירה שבה הורשע המשיב היא עבירה שאכן טומנת בחובה סיכון פוטנציאלי רב, באשר ניתן לעבור באמצעות רכב זה עבירות רבות של הסעת שב"חים. מנגד, אשמתו של העובר על עבירה זו הינה עקיפה יותר (לעומת עבירות של הסעה, העסקה והלנה) בגרימת הסיכונים הטמונים בעבירות אלה. עבירות ההסעה, ההעסקה וההלנה "הוגדרו מעשי עבירה שענשם בצדם כדי למנוע הגשת סיוע - ואפילו מתוך תמימות - למי שעלולים להיות מפגעים" (פרשת
ח'טיב, בעמ' 774). העבירה שבה קא עסקינן הוגדרה כמעשה עבירה - אף ביחס לאדם תמים - כדי להוות מגן נוסף, מעין חומה שניה, מפני הסיכון שסעיף 12א לחוק מנסה למנוע, הסיכון שיתרחשו פיגועים. האיסור שבעבירה זו בא למנוע סיוע למי שעלולים להיות מפגעים, אף אם מדובר ב"שרשרת סיוע" של שני אנשים תמימים.
עבירה לפי סעיף 12א(ג5) שונה, אם כן, בשני מובנים מיתר העבירות המופיעות בסעיף12א: מחד, מגולם בה סיכון רב יותר, באשר יש בה פוטנציאל לביצוע עבירות רבות נוספות; מאידך, היא חמורה פחות, באשר היא מיועדת למנוע סיוע, אף אם תמים, עקיף יותר, לעומת הסיוע שהעבירות האחרות מיועדות למנוע.