השופט א. שיף:
זהו ערעור על גזר דינו של בימ"ש השלום בעכו (כב' השופט מ. אלטר) ב-ת.פ. 2427/05 ובשני תיקים נוספים שצורפו: ת.פ. 3761/04 ו-ת.פ. 1604/05.
כעולה מכתב האישום ומהודיית המערער, הוא הפר ביום 5.7.05 צו "מעצר בית" שהוטל עליו.
כמו כן, ביום 13.3.05 הסיג גבול בכך שחדר לדירה מבעד לחלון וגנב מתוכה מצלמה דיגיטלית. בנוסף, ביום 22.7.04, בעת ששוטרים ביקשו לעוצרו, תקף אותם בדחיפה וכן קילל אותם ואיים עליהם.
הנאשם הודה במיוחס לו לאחר תיקון אחד מכתבי האישום, בעקבות הסדר טיעון, שבמסגרתו ביקשה התביעה, בהסכמת הסניגוריה, להשית על המערער 5 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות "
בכפוף לחוות דעת הממונה על עבודות שירות", בניכוי 36 ימי מעצרו, מאסר מותנה, קנס ופיצוי.
התביעה נימקה את הסדר הטיעון, בכך שהמערער היה מצוי ב"מעצר בית" מספר חודשים וכן בקשיים ראייתיים ממשיים בשניים מתוך שלושת התיקים דלעיל.
ביהמ"ש קמא גזר על המערער קנס בסך 1,000 ש"ח, מאסר מותנה, פיצוי בסך 500 ש"ח וכן 5 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו שדרך ריצויים תהא בכפוף לחוות דעתו של הממונה על עבודות השירות.
הממונה על עבודות השירות קבע, כי המערער אינו מתאים לריצוי עבודות שירות, שכן אינו ראוי לאמון בשל הפרת תנאי "מעצר הבית" ובשל כך שהפר תנאי שחרור ממאסר, בבצעו, בתקופת השחרור, עבירה פלילית. בשל חוות דעת הממונה קבע ביהמ"ש קמא, כי עונש המאסר בן חמשת החודשים ירוצה מאחורי סורג ובריח.
עוד קבע ביהמ"ש קמא, כי עונש המאסר דלעיל ירוצה בחופף ליתרת תקופת המאסר, אותה עומד המערער לרצות בגין הפקעת ה"שליש".
ביהמ"ש קמא יצא מנקודת הנחה, כפי שנמסר לו, כי אורכו של ה"שליש" שהופקע הוא חודש וחצי.
בערעורו טוען המערער כנגד הסטיה מהסדר הטיעון. הוא מפנה לכך, שבעת שהתביעה הסכימה להסדר הטיעון, ידעה כי המערער הפר תנאי שחרור ממעצר ותנאי השחרור ממאסר. לפיכך לא היה זה מן הדין ומן הצדק שתבקש לאמץ את המלצת הממונה על עבודות השירות, לפיה אין המערער מתאים לעבודות שירות, בשל אותן סיבות שהתביעה ידעה, כאמור, על קיומן.
אליבא דהמערער, ביהמ"ש קמא היה צריך
שלא לאמץ את המלצת הממונה על עבודות השירות.
עוד טוען המערער, כי ביהמ"ש קמא יצא מנקודת הנחה כי אורכו של ה"שליש" המופקע הוא חודש וחצי, בעוד שאורכו הוא 3 חודשים.
כמו כן, מפנה ב"כ המערער לסעיף 20(ד) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001, (להלן: "החוק") ממנו עולה, כי תקופת מאסר על תנאי ברישיון שהופקע, תרוצה במצטבר לעונש המאסר שהושת על הנאשם, בשל עבירה שעבר בתקופת התנאי. יוצא איפוא, שחרף קביעת בימ"ש השלום, יהא על המערער לרצות 8 חודשי מאסר בפועל.
ב"כ המשיבה ביקשה לדחות הערעור בטענה, כי העונש הכולל שהוטל על המערער קל והוא אינו אלא פרי הסדר טיעון, שאל לה לערכאת הערעור להתערב בו.
ההכרעה בערעור
ביהמ"ש קמא היה רשאי כמובן לאמץ את המלצת הממונה על עבודות השירות, שנימק את עמדתו. ביהמ"ש אינו כבול להמלצת הממונה, אך ככלל, ראוי לאמץ את המלצת הממונה, שכן הוקנה לו שיקול דעת רחב והמדובר בגורם מקצועי, המחווה דעה שבתחום מקצועיותו (ראו רע"פ 2994/06
אשרף אחמד חביב אללה נ' מדינת ישראל, טרם פורסם).
בנסיבות הענין, נימק הממונה את עמדתו כדבעי. עבודת שירות מבוססת, בין השאר, על האמון הניתן במי שאמור לבצעה. כשעסקינן במי שהפר
פעמיים אמון, אין זה ראוי שלא לאמץ עמדתו של הממונה, המחווה דעתו שהמערער אינו מתאים לעבודת השירות.
צודק המערער בטיעונו, כי בנסיבות הענין לא היה זה מן הדין להורות על חפיפה בעונש המוטל ובעונש שעניינו ביטול תקופת המאסר על תנאי ברישיון. כעולה מסעיף 20(ד) לחוק, את שתי תקופות המאסר דלעיל יש לרצות
במצטבר. המדובר בהוראה מנדטורית שביהמ"ש אינו מוסמך לסטות ממנה (ראו בג"צ 492/76
יורם קציר נ' נציב שירות בתי הסוהר ואח', פ"ד ל"א(1) 714 (להלן: "
בג"צ קציר") וכן ראו בג"צ 5490/90
ברנרד סקס נ' שירות בתי הסוהר, תק-על 91(1) 77, וכן א. שרון,
שחרור מוקדם ממאסר הוצאת נבו 2003, בעמ' 45, 284-285, 294-295).
כעולה מהאסמכתאות דלעיל, החלטתו של ביהמ"ש קמא לחפיפה במאסרים היא
בטלה מעיקרא ולפיכך על שב"ס להתעלם ממנה, ועל המערער בענייננו לרצות 8 חודשי מאסר בפועל.