פסק-דין בתיק עפ 71936/06

בפנינו ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופטת ל' ברודי, סג"נ), מיום 30.10.2006, בת"פ 1992/05, לפיו הושתו על המערער (נאשם 1 בבית משפט קמא) 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל וכן שתי תקופות של מאסר על תנאי, וזאת לאחר שהורשע על הודאתו בעבירת פציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 334 + 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ובעבירת תקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק העונשין.

כעולה מכתב האישום המתוקן נתגלעה מחלוקת בין חברת המערער לבין חברתו של המתלונן מחמת פיטוריה של זו האחרונה מעבודתה. המערער יצר קשר טלפוני עם המתלונן, הגיע לכתובתו בלוויית שניים מחבריו (נאשמים 2 ו-3 בבית משפט קמא), ומשירד המתלונן לחניית הבנין, בלוויית אחר, תקף אותו המערער בכך שהיכה אותו באגרופיו בגופו ובראשו. אף המתלונן לא טמן ידו בצלחת, וכעולה מכתב האישום, היכה את המערער בראשו באמצעות חפץ קשיח שטיבו לא הוברר, וגרם לו לפצע בקרקפת ובעורף.

בהמשך פצע המערער את המתלונן באמצעות סכין בכך שדקר אותו בגבו, דקירה שהצריכה את אישפוזו של המתלונן בבית חולים וניתוחו.

בגזר הדין, שניתן לאחר קבלת תסקיר בעניינו של המערער ואשר לא כלל כל המלצה טיפולית, פרט בית המשפט קמא את הרקע לקטטה המתבטא בסכסוך שבין חברת המערער לבין חברת המתלונן וכן את הפציעות שנגרמו גם למערער וגם למתלונן.

לחובת המערער זקף בית משפט קמא את עברו הפלילי המתבטא בהרשעה קודמת אחת משנת 2001 בעבירת אלימות כלפי בת זוג וכן את חוסר שיתוף הפעולה שלו עם שירות המבחן המתבטא, בין היתר, בטשטוש חומרת מעשיו ובתפיסתו לפיה הוא מהווה את קורבן העבירה. כן הדגיש בית משפט קמא את חומרת העבירה ואת הצורך להילחם בתת תרבות הסכין.

לזכותו של המערער, זקף בית משפט קמא, את הטיפול הפרטי אותו קיבל מאז חודש יולי 2006 ואת העדרן של עבירות נוספות זולת זו משנת 2001.

בסופו של יום גזר בית משפט קמא את העונשים המפורטים ברישא לעיל.

הסניגור המלומד מדגיש את הנסיבות בהן התרחשה העבירה אשר לדעתו עולות כמעט לכדי הגנה עצמית וכן את העובדה לפיה לא ירד המתלונן לפגוש את המערער כשהוא לבדו אלא מלווה באחר, אשר כעולה מכתב האישום אף הוא השתתף בתקיפה וחבל בנאשם 2.

עוד מדגיש הסניגור את העובדה לפיה היה מדובר בקטטה הדדית כאשר לא ברור מי פתח בה. תימוכין לכך הוא מוצא בנוסח כתב האישום הנוקט, בין היתר, במלל " ובמקביל החל המתלונן להכות בראשו של הנאשם 1 ושל הנאשם 3...", אף בגזר הדין עצמו.

הסניגור אף טוען כי הגם שאיננו מקל ראש בשימוש בסכין, הרי אין מדובר בסכין שהמערער הביא עמו לזירה, אף בכתב האישום לא נטען כך. לטעמו, בית משפט קמא אף לא נתן משקל ראוי לנסיבותיו האישיות של המערער, לעברו הכמעט נקי המתבטא בהרשעה אחת, לעובדה לפיה לא שהה מעולם מאחורי סורג ובריח ולטיפול המתמשך אותו הוא מקבל עד עצם היום הזה.

לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים ושקלנו את כל נסיבות המקרה הגענו למסקנה כי אין מקום להתערב בגזר הדין.

מדובר במעשה אלימות חמור המהווה ביטוי לפתרון סכסוכים של מה בכך במסגרת תת תרבות הסכין.

המערער היה זה שהתקשר אל המתלונן כדי לשוחח עמו בענין שיחת הטלפון של חברתו של המתלונן עם חברתו של המערער, שיחה שבה איימה חברתו של המתלונן כי תשלח אנשים אל מי שהיה מעבידה כדי לגבות ממנו את שכרה בעבור 3 ימי עבודה.

לכאורה, מדובר בנושא שכלל אינו נוגע למערער. גם לאחר שהמתלונן הפסיק את השיחה וסגר את הטלפון צלצל אליו המערער שוב. המערער הוא זה שטרח ובא אל ביתו של המתלונן כשהוא מלווה בשני אנשים, שעה  ששיחה סתם אינה מצריכה ליווי. המערער הוא זה שהשתמש בנשק קר, בסכין, ודקר את המתלונן בגבו. אמנם לא הוכח בפני בית משפט קמא, אף לא נטען בהסכמה מי הביא את הסכין לזירת האירוע אך עובדה היא שהמערער הוא זה שעשה בה שימוש.

עוד יצויין כי לא היתה מניעה למערער, כאשר ראה שהשיחה מתפתחת לאלימות, לעזוב את המקום, שהרי האירוע התרחש בחצר ביתו של המתלונן ולא של המערער.

הגם שיש להתחשב בתרומתו של המתלונן לאירוע האלים, כפי שגם עשה בית משפט קמא, עדיין אנו סבורים כי העונש שהושת על המערער אינו חמור מדי והולם את נסיבות הענין, מה גם שלא נגזר על המערער קנס, אף לא פיצוי למתלונן.

מדובר בפציעה בנסיבות מחמירות על ידי שימוש בסכין המהווה נשק קר, כאשר המחוקק ראה לנכון להכפיל את העונש הקבוע בצדה של עבירת הפציעה עד שש שנות מאסר.

אי לכך הערעור נדחה.

ניתן היום, כ"א באדר תשס"ז (11 במרץ 2007) במעמד הצדדים.