כב' השופטת י' שיצר
:
כללי
1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום ברמלה (כב' השופטת נ' קפלינסקי), בת"פ 2068/04, מיום 16.06.05, לפיו הורשע המערער בעבירה של הדחת קטין לסם לפי סעיף 21 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973 (להלן:
הפקודה).
בית המשפט גזר על המערער 15 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי המעצר, 9 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של 3 שנים שלא יעבור על הפקודה בעבירה מסוג פשע, וכן הוטל על המערער קנס בסך של 3,000 ש"ח.
הערעור מתייחס הן להכרעת הדין והן לגזר הדין.
כתב האישום
2. סוברה אבישי(להלן:
המערער) הועמד לדין יחד עם יוסוף אבו-חק בן סולימאן, שהיה נאשם מס' 1 בתיק (להלן:
יוסוף). בכתב האישום נטען, כי בתאריך 08.06.04 בשעה שאינה ידועה במדויק, נתן יוסוף סם מסוכן מסוג הרואין במשקל כולל של 1.1591 מחולק לשתי מנות (להלן:
הסם) להאנס אבו-מעמר, קטין יליד 1989 (להלן:
האנס) ולאיימן אבו-סרחן, קטין יליד 1988 (להלן:
איימן), במטרה שיסחרו בו, והבטיח לקטינים שיפצה אותם אם ימכרו את הסם. עוד נטען בכתב האישום, כי באותן נסיבות מסר יוסוף את הסם למערער וזה מסר את הסם לקטינים האנס ולאיימן.
הקטינים מכרו את הסם תמורת 200 ש"ח לשני שוטרים סמויים, שביימו רכישה במסגרת מבצע "אי ירוק בים" שנערך בלוד, ונתפסו כשהשטרות המסומנים עליהם.
בגין מעשים אלה הואשם המערער כאמור, בעבירה של הדחת קטין לסם לפי סעיף 21 לפקודת הסמים המסוכנים.
ההליך בבית משפט קמא ועיקרי פסק הדין
3. המערער כפר במיוחס לו בכתב האישום וטען, כי היה במקום האירוע על מנת לרכוש מנת סם לשימוש עצמי.
מטעם התביעה העידו איימן; השוטרים הסמויים שרכשו את הסם מהקטינים; השוטר שערך תצפית במקום האירוע (פרדס שניר בלוד) ודיווח על פעילות המעורבים בפרשה; השוטרים שלקחו חלק במעצרם של הקטינים והמערער בשטח; השוטרים שגבו את הודעותיהם במשטרה וכן השוטרים שערכו את העימותים.
האנס לא התייצב לעדות למרות צווי ההבאה שהוצאו נגדו.
מטעם ההגנה, העידו המערער ויוסוף.
בית משפט קמא נתן אמון בגירסת התביעה, והעדיף אותה על פני גירסתו של המערער, אותה מצא כבלתי אמינה, והרשיע את המערער בביצוע העבירה שיוחסה לו.
הרשעת המערער התבססה בעיקרה על הודעתו של איימן במשטרה הקושרת את המערער במישרין לביצוע העבירה, באומרו: "
אני ראיתי את אבו חאק נותן את הסם ליהודי (כך כינה את המערער - י' ש') שיעביר לנו - למעמאר אנס" (ת/4 מיום 8.6.04, עמ' 1), לאחר שאישר בעדותו כי הדברים שמסר בעניין זה במשטרה הם אמת, על אף שלא חזר על הדברים במפורש בעדותו.
בית המשפט מצא מספר חיזוקים לגירסה זו בעדויות עדי התביעה: עדותו של התצפיתן שצפה במתרחש בזמן האירוע, עדויות השוטרים שלקחו חלק במעצר המעורבים בפרשה, עדויות החוקרים שגבו את ההודעות במשטרה והשוטרים שערכו את העימותים. תמיכה לא מבוטלת בגירסת התביעה מצא בית המשפט, בסתירות שנתגלו בין עדותו של המערער בבית המשפט, להודעתו המוקדמת במשטרה, שלא ניתן להם הסבר סביר ומתקבל על הדעת.
נימוקי הערעור בתמצית
4. א. לטענת המערער, התביעה לא הוכיחה מעל לכל ספק סביר כי הוא זה שנתן לקטינים את הסם. ההרשעה התבססה על עדותו של איימן, שהיתה מלאת סתירות, אף כדברי בית משפט קמא, אשר מצא את החיזוק לעדות זו בעדויות השוטרים אודות דברים שמסרו להם הקטינים. לשיטת המערער אלה הן עדויות מפי השמועה.
ב. גירסת המערער מעלה ספק סביר בדבר חלקו באירוע - המערער חוזר על גירסתו באופן עקבי מרגע תפיסתו, לפיה רכש סם לשימוש עצמי והקטינים חטפו מידיו את הסם בכוח ובאיומי סכין. כך מסר לשוטר משה יעיש שפגש אותו בסמוך לאירוע (כעולה מעדותו של יעיש), וכן לשוטר שערך את העימותים בינו לקטינים במשטרה (כעולה מדו"ח העימות), וכך גם טען בעדותו בבית המשפט. עם זאת, בהודעתו במשטרה, העדיף המערער שלא לספר שהקטינים לקחו ממנו את הסמים, מכיוון שהתבייש בכך שילדים קטנים גברו עליו - עבריין "שחי בפשע", ומכאן ההבדלים בין הגירסאות שנמסרו על-ידו.
ג. בית משפט קמא לא נימק במסגרת הכרעת הדין, את החלטתו לדחיית טענת "אין להשיב לאשמה", כפי שציין בהחלטת הביניים.
דיון ומסקנות
5. למען הסדר, אתחיל בטענה כי בית משפט קמא לא נימק את החלטתו לדחות את
טענת "אין להשיב לאשמה", בהכרעת דינו.
בשלב אין להשיב לאשמה, יוצאת התביעה ידי חובתה אם הביאה ראיות לכאורה להוכחת האישום. על מנת לבחון אם עמדה התביעה בחובת ראיה זו, בית משפט קמא אינו בוחן את מהימנותם של העדויות שהובאו בפניו, וכל שעליו להכריע הוא האם יהיה בכוחן של הראיות לבסס את הרשעת הנאשם, בהנחה שיינתן בראיות ובעדויות מלוא האמון ובהנחה שיינתן להם המשקל הנדרש, וזאת גם אם מדובר בראיות דלות (ראו: ע"פ 732/76
מדינת ישראל נ' רפאל כחלון, פ"ד לב(1), 170, 179-180), והפסיקה העניפה שאחר כך.