ע"פ
בית המשפט המחוזי בתל אביב
|
71637-03,71683-03
24/03/2005
|
בפני השופט:
1. ז' המר - אב"ד
2. י' שנלר
3. י' שיצר
|
| - נגד - |
התובע:
צוריאל בן יוסף נגר
עו"ד חיים
|
הנתבע:
מדינת ישראל - על-ידי פרקליטות מחוז ת"א (פלילי)
עו"ד ראאד ענוז
|
| פסק-דין |
השופט ז' המר - אב"ד
:
- שני ערעורים על גזר דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופט ג' נויטל), בת"פ 5162/02, בו הוטלו על צוריאל נגר (להלן:
נגר) 10 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי, פיצויים לבנק הפועלים בע"מ בסך -.50,000 ש"ח, וכן צו מבחן לשנה מיום שחרורו מן המאסר.
בע"פ 71637/03 מערער נגר על חומרת העונש. המדינה מערערת, בע"פ 71683/03 על קולתו.
- נגר הורשע על-פי הודייתו בעובדות כתב האישום לאחר תיקונו. ההודיה באה לאחר סיום פרשת התביעה המצומצמת (שכן נגר הסכים להגשת רוב המוצגים והמסמכים), ולאחר שנדחתה טענתו החלקית, שאין להשיב לאשמה. תיאור תמצית המעשים בהם הודה והורשע, מובא להלן מתוך גזר דינו של בית משפט קמא:
"
בין השנים 1982-1999 עבד הנאשם בבנק הפועלים (להלן - הבנק), תחילה כיועץ השקעות ומנהל מחלקה, והחל משנת 1996 כמנהל מחלקת בנקאות פרטית בסניף. הנאשם השקיע את כספי לקוחותיו בצורה ספקולטיבית
ללא ידיעתם,
ונגרמו להם הפסדים. כדי להסתיר את ההפסדים ולכסותם,
גנב הנאשם כספים מתוך חשבונות לקוחות הבנק, והעבירם מחשבון לחשבון, תוך שהוא חותם את חתימת בעלי החשבון כאילו הם ביקשו את העברת הכספים. בדרך זו
גנב הנאשם כספים בסכום כולל של 4,257,108 ש"ח. הנאשם
החתים במרמה לקוחות הבנק על טפסי בנק שנועדו לשמשו במעשי הגניבה, והשתמש בטפסים כדי לפתוח חשבונות נוספים ללקוחות,
ללא ידיעתם. הנאשם אישר או הגדיל מסגרות אשראי ללקוחות
ללא ידיעתם, כדי להסתיר את מעשי הגניבה. כדי למנוע את חשיפת מעשי הגניבה, המרמה והזיוף שביצע, הרי כשלקוח שמחשבונו נגנב כסף ביקש למשוך את כספו, הנאשם, ע"י
מתן הוראות כוזבות למחשב הבנק, נהג לגנוב כספים מחשבונות לקוחות אחרים, ולהעבירם לחשבון הלקוח; בנוסף, הנאשם
מנע, באמצעות הוראה כוזבת למחשב הבנק, הפקת פלטים עיתיים שהיו נשלחים ללקוחות כדי לעדכנם במצב החשבונות והיתרות" (ההדגשות במקור - ז' ה').
- בגזר דין מנומק ומפורט, מנה בית משפט קמא ושקל את כל הנסיבות לקולא ולחומרא, אחת לאחת. שום שיקול ושום נימוק לא נפקדו.
בין היתר, התחשב בהודאתו ובנסיבותיו האישיות כפי שעלו מן התסקיר: בן 46, נשוי ואב לשלושה. העבירות אינן ביטוי לאישיותו העבריינית, אלא מבטאות חולשת אישיות וקושי להתמודד עם כשלונו כיועץ השקעות, ורצון להסתיר את הפסדי לקוחותיו. הוא גילה אמפטיה כלפי הנפגעים ממעשיו וחרדה עצומה מפני אפשרות שליחתו למאסר.
עם חשיפת הפרשה פוטר, הפסיד את זכויותיו, איבד את שמו הטוב והוא ומשפחתו נקלעו למשבר. הבנק הגיש נגדו תביעה על-סך -.1,000,000 ש"ח.
שירות המבחן המליץ על מאסר בעבודות שירות וטיפול שיקומי.
לדברי הסניגור בבית משפט קמא, נגר מישכן את דירתו ופדה קופות גמל כדי לכסות את ההפסדים שגרם.
- כנגד השיקולים לקולא העמיד בית משפט קמא גם את השיקולים המחמירים. בין היתר ציין בית משפט קמא, כי נגר ביצע עבירה חמורה של גניבה בידי מורשה, שהעונש בצדה 7 שנות מאסר, וכן עבירות של זיוף, שימוש במסמך מזויף, מירמה והפרת אמונים בתאגיד. חומרה נוספת נובעת ממעמדו הבכיר.
כן הדגיש בית המשפט את העובדה שאין מדובר במעידה נקודתית, חד פעמית; אלא עבירות נמשכות, לאורך זמן, שוב ושוב, בשיטתיות, תוך מירמה והפרת אמונים נמשכת.
בית המשפט ציין כי יש אינטרס ציבורי מובהק של הרתעה בענישה, והפנה לע"פ 5367/91, 5350
נעמי
דנון נ' מדינת ישראל, תק-על 92(1), 1815:
"
....צריך גם שהעונש יתן ביטוי לחומרה הרבה שבה יש לראות עבירות כמו אלה שבהן הורשעה המשיבה - עבירות המבוצעות על ידי פקידי בנק, או אחרים במצב דומה, המנצלים את האמון ללא מצרים שנותנים בהם מעבידיהם, מצד אחד, ולקוחות הבנק מצד שני. העונש צריך שיהיה בכוחו להרתיע לא רק את העבריין עצמו, אלא גם אחרים כמותו, מלעבור עבירות כגון אלה שעברה המשיבה, המתבצעות מתוך הפרת אמון, שהפיתוי בצידן רב ושגילוין קשה. העונש ההולם צריך גם לענות על האינטרס הצבורי להגן על ציבור המפקידים, לקוחות הבנקים, מפני עבירות המתבצעות בכספיהם, בתוך הבנק פנימה, על ידי פקידי הבנק".
- במהלך טיעונו לפנינו הדגיש הסניגור את העובדה שנגר לא לקח "
אגורה אחת לכיסו". עובדה זו לא נעלמה מבית משפט קמא וצויינה מפורשות בעמ' 45 לגזר הדין.
בתשובתו לטיעוני הסניגור טען ב"כ המדינה, כי נגר עצמו הודה באחת מחקירותיו (ת/43א), שהוא היה שותף סמוי באחדים מן החשבונות.
אינני יודע כיצד מתיישבת טענה זו - גם בהנחה שהיא נכונה - אם דברי ב"כ המדינה בבית משפט קמא, כי "
התביעה לא חוזרת בה מהצהרתה שהנאשם לא לקח אגורה לכיסו" (עמ' 34).
הטענה כי הדברים נאמרו אך בית המשפט סירב "במכוון" לקבל אותם וסירב לאפשר הפניה למוצגים - כשהיא נשמעת מפי ב"כ המדינה, אינה ראויה.
לפי סעיף 139 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, הפרוטוקול מהווה ראיה לכאורה למהלך המשפט, "
אולם בערעור באותו ענין אין לטעון נגד דיוקו של הפרוטוקול ואין להביא ראיות לטעות בו, אלא ברשות בית המשפט שלערעור". בקשה כזו לא נתבקשה וממילא לא ניתנה. יתר על כן, המדינה לא פעלה על-פי סעיף 137 לחוק הנ"ל ולא ביקשה את תיקון הפרוטוקול בבית משפט קמא.