1. ערעור על פסק דינו של בית-המשפט השלום בנתניה (כב' השופטת א.טלמור) בת"פ 1208/99, מיום 13.7.04, בו הורשעו נגזר דינם של המערערים, בעבירות לפי סעיפים 145, 204, 208, 240 ו- 241 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה - 1965 (להלן:
"חוק התכנון והבניה").
בכתב האשום, הואשמו המערערים בכך שביום 27.12.98, או בסמוך לכך, בגוש 8479 חלקה 30, בשושנת העמקים צוקי ים עמידר, בתחום שיפוטה ובמרחב התכנון של הועדה המקומית לתכנון ובניה עמק חפר, ביצעו בשטח צבורי, עבודות עפר ופתוח שטח, עבודות ציפוי באנדרטה וטיוח גדר, שנבנו ללא היתר, זאת למרות קיומו של צו הפסקה שיפוטי שניתן ביום 14.12.98 ונמסר להם ביום 23.12.98.
הערעור נשמע בפני הח"מ ביום 29.6.06, ועובדה זאת נרשמת על מנת להבהיר, טעות ברישום הכותרת בחלק מפרוטוקול אותה ישיבה, כאילו מותב אחר קיים הדיון, ולא היא.
2. בית משפט קמא שמע ראיות וסכומים, בעקבותיהם הכריע דינם של המערערים לשבט, ביום 2.5.04 וביום 13.7.04 גזר את דינם, בחייבו את שני המערערים, לחתום על התחייבות על סך 10,000 ש"ח להמנע מלעבור העבירות בהן הורשעו, למשך שנתיים ימים, או עבירה שעניינה אי קיום צו בית-המשפט.
כן הורה על סילוק והריסת המבנה ללא היתר כדין.
הערעור הוגש הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין.
3. עסקינן בפרשה כאובה.
המערערים הינם הורים שכולים, הוריו של המנוח רב טוראי משה תמם ז"ל, אשר נתן את חייו למען מולדתו, ארצנו. משה תמם ז"ל, נרצח על-ידי מחבלים בשומרון וגופתו נמצאה ביום י"ב באב תשמ"ד (10.8.84), היה חייל מעולה, חבר טוב, התנדב למשימות וביצע את משימותיו בצורה הטובה ביותר, כך כתב שר הבטחון דאז, משה ארנס, להורים השכולים, המערערים.
נשוא כתב האשום, שעמד בפני בית-משפט קמא, היא סביבתה הקרובה של אנדרטה שהמערערים הקימו לזכר בנם המנוח, אנדרטה שבנייתה אושרה בהיתר בניה, אם כי היתר, שניתן בדיעבד, לאחר בנייתה.
עם כל הצער והכאב הנלווה לדיון המשפטי, בפרשה מעין זאת, צריך הדיון להיות ענייני.
4. בערעורם, טוענים המערערים, במספר מישורים וב"קצירת האומר", אתמצתם להלן כדלקמן:
א. בית-משפט קמא, טעה בקביעותיו באשר לאמינותן, מהימנותן ומקצועיותן, של עדויות שלושת עדי התביעה, שהעידו בפניו ובמקביל, שגה בכך, שקבע שעדויות המערערים, אין ליתן בהן אמון.
ב. בית-משפט קמא טעה בכך, שכלל לא התייחס לטענת "הגנה מן הצדק" מנומקת, אותה טענו המערערים, טענה המבוססת על כך שהוועדה המקומית לתכנון ובניה נקטה סחבת, ומידה קיצונית של חוסר תום לב, כלפי המערערים.
ג. טעה בית-משפט קמא בכך שהתעלם מטענות המערערים, שאין עניין צבורי בקיומו של ההליך, כך אף התעלם מטענת "זוטי דברים" שהעלו, ומטענת התיישנות, שאף אותה טענו.
ד. העונש שהוטל על המערערים, הוא עונש מופרז בחומרתו.
דיון
5. הכרעת דינו של בית-משפט קמא, בעקרה, מפרטת עדויות עדי התביעה, ועדי ההגנה (המערערים), אשר הושמעו בפניה, תוך ניתוחם וקביעות, באשר להתרשמותו מהן.
א. באשר למהנדסת הוועדה המקומית, לרה גלייזר, ציין בית-משפט קמא, כי
"התרשמותי מעדותה של מהנדסת הועדה גלייזר חיובית ביותר. עדותה היתה כנה, רצינית ואחראית מקצועיותה ומומחיותה ניכרו היטב ועדותה המבוססת על מסמכים ותוכניות שהוגשו ואשר יש בהם כדי לאמת דבריה. עדות מהנדסת הועדה והמוצגים שהוגשו על ידה לא נסתרה בראיה ממשית כלשהי על-ידי הנאשמים".
לבד מההלכה הנוהגת, באשר לאי התערבות ערכאת הערעור בממצאי מהימנות, התערבות שתבוא רק בשל משגה בולט, ובאי התערבות בממצאים עובדתיים, שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים (ע"פ 993/00
אורי שלמה נ' מ"י, תק/על 2002(3) 1111) במקרה זה, לא ניתן למצוא פגם בעדותה של מהנדסת הועדה. זאת העידה על השתלשלות העניינים בפרשה, החל מראשיתה, תוך הפניה למסמכים הרלבנטיים ואף העידה, עדות שלא נסתרה, על אשר חוותה באופן אישי, בביקוריה באתר המחלוקת.
ב. העדות העיקרית להוכחת עובדות כתב האשום, לטעמי, היתה עדותו של עד התביעה, מפקח הבניה רן וייסמן. עד זה, שאף עדותו לא נסתרה, הגיש הדוחות ת/16, ת/18, ת/20 ועוד וכן תמונות, אשר צילם וצורפו לאותם דוחות.