השופטת ס' רוטלוי ס.נ - אב"ד
1. המערער הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בבית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופט ד. בארי), בת.פ 49901/04 בשלושה אישומים, שכללו סרסרות לזנות, עבירה לפי סעיף 199(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן:
"החוק") והחזקת מקום לשם זנות, עבירה לפי סעיף 204 לחוק העונשין.
2. כתב האישום הוגש כנגד המערער ומספר נאשמים נוספים.
על פי פרט האישום הראשון, החל בחודש ספטמבר 2003 ועד ינואר 2004, החזיק המערער דירה בתל-אביב וניהל בה מקום לשם עיסוק בזנות.
הנשים שהועסקו במקום קיימו יחסי מין עם לקוחות שונים תמורת תשלום שנע בין 150-200 ש"ח, כאשר מחצית מהאתנן הועברה לקופת בית הבושת. המערער קיבל את האתנן מהקופה בידיעה כי הכסף ניתן לנשים תמורת שירותי מין.
על פי פרט האישום השני, לאחר שהמערער נחקר גם ב- 12.1.04, בדבר פעילותו של המקום ושוחרר בערובה, הוא המשיך להחזיק את בית הבושת באותה דירה ובדירה נוספת, על אף אזהרות חוזרות ונשנות מצד המשטרה בדבר אי חוקיות העסק ודרישת המשטרה להפסיק את פעילותו.
על פי פרט האישום השלישי, הרי לאחר שהמערער נחקר בדבר האישום השני ביום 21.3.04 ושוחרר בערובה, הוא המשיך להחזיק ולנהל את בית הבושת באותן דירות עד 4.8.04, למרות אזהרות המשטרה.
על פי פרט האישום הרביעי, חזרו אותן עובדות לגבי המשך החזקת בתי הבושת וניהולם מיום חקירת המערער במשטרה ב- 3.8.04 ועד ליום 14.11.04. באישום זה זוכה המערער מהעבירה של מטרד לציבור - עבירה על סעיף 215(ג) לחוק העונשין.
העונש, שהושת על המערער בבית משפט קמא היה: שמונה חודשי מאסר בפועל, שבעה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים שלא יעבור עבירות שעניינן סרסרות למעשי זנות או החזקה וניהול של מקום לשם זנות וקנס בסך 25,000 ש"ח או 120 ימי מאסר תמורתם.
הערעור נסב לגבי חומרת עונש המאסר בפועל וגובה הקנס. יצויין, כי המערער לא שילם את הקנס ולמעשה היה די בכך כדי לדחות את הערעור.
לפנים משורת הדין, נדון בערעור לגופו.
3. נימוקי הערעור
לטענת ב"כ המערער בית משפט קמא סטה ממדיניות הענישה של בתי המשפט השונים וכן מהנחיות פרקליטות המדינה, שניתנו בזמנו על ידי פרקליטת המדינה דאז, כבוד הנשיאה ד. בייניש, לפיהן אין חומרה מיוחדת בעבירות בהן הורשע המערער.
לטענת ב"כ המערער, על פי הפסיקה, ובמיוחד על פי פסק הדין המנחה בסוגיה זו, ע"פ 3520/91
תורג'מן נ' מ"י, פ"ד מז(1), 441, עמ' 449-450 (להלן:
"פס"ד תורג'מן), הרי כל עוד לא נלווה לעבירת הסרסרות ניצול של הנשים המועסקות בזנות, או לחלופין אין בסרסרות משום מטרד לציבור, אין מקום לגזור על הנאשמים בעבירות אלה עונשים חמורים. מסקנה זו מתיישבת, לטענתו, עם התיקון לחוק משנת 2000 בו בוטל סעיף 207, אשר קבע עונש מאסר חובה על נאשמים שהורשעו בעבירות סרסרות לזנות.
כמו כן, לטענת ב"כ המערער, המשטרה אינה אוכפת את האיסור של ניהול מקומות העוסקים בסרסרות ובזנות ואינה סוגרת מקומות אלה , כל עוד אינם מהווים מטרד לציבור או כל עוד הסרסורים לא מנצלים את הנשים המועסקות בהם. לפיכך, סבור ב"כ המערער, כי בית משפט קמא שגה בקובעו, כי בכל מקרה של סרסרות וניהול מקום המשמש לזנות, קיים ניצול כלכלי ואישי של העובדות במקום.
לטענת ב"כ המערער מדובר בקביעה מוטעית של אכיפת מוסר נוהג אל תוך הדין הישראלי, דבר שאיננו ראוי. לטענתו, לפי העובדות אשר הוכחו בבית משפט קמא, לא היה כל ניצול כלכלי או אישי של הנשים שעבדו כזונות במקומות שהוחזקו ונוהלו על ידי המערער. בנוסף, עם קביעתו של בית משפט קמא לגבי אישומים שלישי ורביעי, שאותם מקומות שניהל המערער לא היוו מטרד לציבור, לא היה מקום מלכתחילה להגשת כתב אישום כנגד המערער, וזאת על פי ההנחיות של פרקליטת המדינה בעניין זה.
עוד טוען ב"כ המערער, כי הקנס שהוטל על המערער מופרז ומוגזם ובית המשפט לא התחשב בעובדה שהמערער התחייב לשלם למדינה את חובו למס הכנסה בסך 100,000 ש"ח בתשלומים, בנוסף להוצאות שנגרמו לו.
כמו כן, בהתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער, היותו אב לילדים, מפרנס יחיד במשפחה ועובד בחברה המנהלת עסק נורמטיבי, הרי עונש מאסר בפועל בצרוף הקנס הגבוה איננו מידתי.
עוד הוסיף ב"כ המערער, כי מאז הגשת כתב האישום לא הוגשו כנגד המערער כתבי אישום נוספים באותו עניין ומכאן שהוא הפנים את חומרת מעשיו. אף עברו הפלילי איננו מכביד (לחובתו הרשעה אחת בביהמ"ש לנוער בגין מספר גדול של עבירות רכוש שצורפו לתיק אחד, וכן הרשעה בגין עבירות של ניהול משחקים שבוצעו בשנים 1996-1997).
בסופו של דבר טוען ב"כ המערער, כי מן הראוי לבטל כליל את עונש המאסר בפועל או לחלופין לקצרו באופן שיוכל לרצותו בעבודות שירות וכן להפחית בצורה משמעותית את גובה הקנס.