פסק-דין בתיק עפ 4024/07

1. מונח בפני ערעור של עירית אילת על פסק דינו של בית משפט השלום באילת (כב' השופטת ד. בלטמן-קדראי), בתיק עמ"ק 20684/05, מיום 4.12.06, אשר זיכה את המשיבה מעבירת הבנייה והשימוש ללא היתר, עבירות  לפי סעיפים  145(א) ו- 204 (א) לחוק התכנון והבניה התשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק").

2. כנגד המשיבה הוגש כתב אישום המייחס לה עבירה של בנייה ושימוש ללא היתר במבנים, עבירות לפי סעיפים  145(א) ו- 204 (א) לחוק וזאת לאחר שהקימה שני מבנים בחוף השחפים, בחוף הצפוני של העיר אילת, האחד אוהל והשני בר משקאות.  

3. אין מחלוקת כי המשיבה פעלה ועסקה בחוף הים בעיר אילת, על פי היתר שניתן לה ובין היתר הפעילה מזנון מתוך מבנה פרגולה אותו הקימה בהתאם להיתר בניה שקיבלה.

גם לא היתה מחלוקת כי במרחק מה מהפרגולה החוקית הקימה המשיבה אוהל שהורכב מיריעת בד שהונחה על גבי עמודי טלפון מעץ בשטח של כ-21 מ"ר ובחזית של שטח הפרגולה, בתוך הפרגולה, הקימה בר בשטח של כ-10 מ"ר, כשהבר בנוי מעץ ובתחתיתו גלגלים המאפשרים את ניידותו ובהתאם כי אינו מחובר, חיבור קבע  לרצפת הפרגולה. לבניית האוהל והבר לא ניתן היתר בניה.

4. המשיבה הודתה בביצוע הבניה האמורה אך טענה כי לגבי האהל אין מדובר בבניה המחייבת היתר בניה בין השאר מאחר ומדובר באוהל שהוקם זמנית ולסירוגין הוקם ופורק על פי מזג האוויר כשאין חולק שבזמן ניהול שמיעת הראיות בבית משפט קמא האוהל לא היה קיים.

לגבי הבר, אותו הציבה בשטח הפרגולה, טענה כי המדובר במתקן נייד, המורכב על גלגלים, באופן ההופך אותו לנייד ולא למבנה קבוע ולפיכך, אינו מחייב בקבלת היתר. אשר לטענות המערערת כי השימוש בבר נעשה בניגוד להיתר טענה כי לא הוכח הדבר.

5. בית משפט קמא, אשר שמע את הראיות בתיק זה, קבע בסיומו של יום כי נותר בליבו ספק בדבר אשמתה של המשיבה ולכן זיכה אותה מן האשמה.

אשר לאוהל -  קבע בית משפט קמא כי מדובר באוהל פריק, הבנוי מיריעות בד ומזרונים פרוסים לתחתיו וכן הסיקה, מן התשתית הראייתית אשר באה בפניה, את דבר ארעיותו של האוהל במובן זה שהמשיבה הקימה אוהלים שונים במועדים שונים באופן זמני ושלא מתוך מטרה לבניית קבע וכי לאורך זמן לא הביעה המערערת עמדה ברורה באשר לחוקיות הקמת האוהלים. בשל כך, קבע בית משפט קמא כי נותר ספק בליבו באם מדובר בבנייה המחייבת קבלת היתר.

אשר לבניית הבר-  קבע בית משפט קמא כי המדובר במתקן אשר אינו מחובר חיבור של קבע למשטח העץ, רצפת הפרגולה, עליו ניצב וכי ניתן היה להזיז אותו תוך שימוש בגלגלים אשר היו מקובעים אליו. בנסיבות אלו קבע כי נותר הספק בשאלת היותו של מתקן שכזה בגדר מבנה קבע הדורש היתר על פי חוק.

אשר לשימוש במבנה הפרגולה קבע בית משפט קמא כי אין זה מן השאלה העומדת לדיון מאחר והאישום מייחס למשיבה עבירה של בניה בלתי חוקית ולא עבירת על פי חוק רישוי עסקים.

6. בערעור בפני בקשה המבקשת להשיג אחר קביעותיו של בית משפט קמא. טען ב"כ המערערת כי שגה בית משפט עת לא התייחס לקביעות שבהצבת האוהל במקום, קביעות המחייבת קבלת היתר למבנה.

בדומה טען גם ביחס לבר אשר הוצב בשטח הפרגולה. ב"כ המערערת ביקש לראות במתקן זה כמתקן קבוע אשר לא הוזז מן המקום וזאת בהסתמך על עדותה של המשיבה והודאתה בכך, לפיכך טען כי מקום שהבר עמד במקום בדרך קבע אין כל משמעות להיותו מותקן על גלגלים ויש לראות במתקן זה כמבנה הטעון קבלת היתר בניה בהתאם לחוק.

במסגרת הודעת הערעור לא השיגה המערערת אחר קביעתו של בית משפט קמא לפיה,  אין האשמה המיוחסת למשיבה, בדבר שימוש בלתי חוקי שעשתה בפרגולה, מעניינו של בית משפט אשר נדרש אך לסוגיית הבניה ולא לסוגיית השימוש.

7. המשיבה בתשובתה להודעת הערעור חזרה וביקשה כי בית המשפט יאמץ את קביעותיו של בית משפט קמא וידחה את הערעור. המשיבה טענה כי המערערת, בערעורה זה, מגלה דעתה כי כל כוונתה היא להתעמר בה, כפי שעשתה בעבר וללא כל הצדקה.

8. הסוגיה העיקרית העומדת לדיון בערעור זה נוגעת לשאלת הגדרתו של "מבנה" על פי חוק התכנון והבניה, אשר בנייתו מחויבת בקבלת היתר של הרשות.

סעיף 145 לחוק התכנון והבניה קובע את חובת קבלת היתר בניה לכל הקמת מבנה:

"(א) לא יעשה אדם אחד מאלה ולא יתחיל לעשותו אלא לאחר שנתנה לו הועדה המקומית או רשות הרישוי המקומית, לפי הענין, היתר לכך ולא יעשה אותו אלא בהתאם לתנאי ההיתר:

(1).....

(2) הקמתו של בנין, הריסתו והקמתו שנית, כולו או מקצתו, הוספה לבנין קיים וכל תיקון בו, למעט שינוי פנימי בדירה...."