ע"פ
בית המשפט המחוזי באר-שבע
|
4023-07
28/05/2007
|
בפני השופט:
רחל ברקאי
|
| - נגד - |
התובע:
הורוביץ אריה
|
הנתבע:
עירית באר-שבע
עו"ד דורית קקון
|
| פסק-דין |
- מונח בפני ערעור על פסק הדין של בית המשפט השלום לעניינים מקומיים באר-שבע (כב' השופט אייל באומגרט) בתיק עמ"ק 4284/06, מיום 5.12.06, בו הרשיע את הנאשם בעבירה של העמדת כלי רכב על מדרכה בניגוד להוראת סעיף 6 (ד) (18) לחוק העזר לבאר-שבע (העמדת רכב וחנייתו) התשנ"א - 1991.
- מהכרעת הדין של בית משפט קמא, ניתן ללמוד כי המערער הודה כי החנה את רכבו על המדרכה במקום ובשעה המתוארים בכתב האישום, יחד עם זאת העלה טענה כי נאלץ להחנות את רכבו באותו מקום מאחר ואין בנמצא מקום חנייה מוסדר. לחילופין טען, כי החנה את רכבו בנסיבות של פריקה וטעינה, המתאפשרת במקום. בית משפט קמא דחה את טענותיו של הנאשם והרשיע אותו בעבירה האמורה והשית עליו כפל קנס באופן שחייב אותו בקנס של 1,000 ש"ח שישולם בשני תשלומים.
- טען המערער בפני כי טעה בית משפט קמא כאשר נתן פרשנות מצמצמת לכוונת המחוקק במושג "פריקה וטעינה" וכי בנסיבות בהן היה במסגרת עבודתו ומיהר לישיבת עבודה שנועדה לקדם את פריון העסק שלו, ואשר התמשכה כ-40 דקות, יש לראות בחנייתו על המדרכה כעונה על ההגדרה של "פריקה וטעינה". כמו כן טען המערער כי טעה בית משפט קמא כאשר לא קיבל את טענת האילוץ או הכורח בנסיבות בהן טען כי לא היתה בנמצא חנייה מוסדרת אחרת. אשר לעונש, טען כי בית המשפט נקט איתו ביד קשה כאשר השית עליו עונש של קנס כספי בשיעור כה גבוה.
- מנגד טענה ב"כ המשיבה כי פסק דינו של בית משפט קמא מעוגן היטב בחוק ובמשפט כאשר אין מחלוקת עובדתית שהמערער בפועל החנה את רכבו על המדרכה בניגוד להוראת תמרור. כן טענה כי אין הנסיבות בהן חנה המערער את רכבו עונות על ההגדרה של "פריקה וטעינה" וכי המערער לא הוכיח כי לא הייתה בנמצא חניה מוסדרת.
- לאחר שקראתי את פסק דינו של בית משפט קמא וחזרתי ועיינתי בטענות הצדדים, לא מצאתי עילה להתערב במסקנותיו של בית משפט קמא אשר הביאו להרשעתו של המערער בעבירה האמורה. טענת האילוץ או הכורח נדחתה בדין בהעדר הוכחה עובדתית כי בעיר באר שבע, בסמוך למקום, אין בנמצא חניה מוסדרת. טענה כללית בעלמה לא תישמע ואך נכון היה לדחותה.
- אשר לפרשנות הרחבה שמבקש המערער לתת למושג "פריקה וטעינה" טען המערער כי מיהר לפגישה עסקית שנועדה לקדם את פריון העסק שלו. לטענתו נסיבות אלו עונות על הגדרת המושג "פריקה וטעינה " באופן המאפשר את החניה האמורה.
בית המשפט העליון מפי כב' השופט י. זמיר בע"פ 2940/94
צבי לוין נ' מדינת ישראל
פ"ד מח(4) 545, נדרש בנסיבות דומות לשאלה זו ולאחר שבחן וסקר את התכלית של תמרור האוסר חניה פרט לפריקה וטעינה ואת האינטרס הציבורי העומד מאחורי הצבת תמרור זה קבע כי, קיימת הצדקה להבחנה בין נהגים שעיסוקם בהובלת מטענים לחנויות, בתי מלאכה ובתי עסק אחרים לבין נהגים אחרים. כמו כן דן בהיקף הפרשנות שיש לתת למושג פריקה וטעינה וקבע כי מי שעוסק בהובלת מטענים לבתי עסק במכונית רשאי לחנות במקום המתיר חניה לצרכי פריקה וטעינה אם חנה לצורך פריקה או טעינה של המטען, יהא סוג המטען או משקל המטען אשר יהא. כך בהקשר זה גם שלושה ספרים יהוו מטען. יחד עם זאת, תנאי הוא כי המוביל החל מיד במלאכת הפריקה או הטעינה ללא הפסקות עד שעזב את המקום. בנוסף עמד בית המשפט על משך זמן החניה כגורם קובע מאחר והתכלית היא שהחניה תהיה קצרה ככל שניתן.
כאשר מדובר בנהג פרטי אשר אינו עוסק בהובלת מטענים, היורד ממכוניתו כדי למסור מסמכים- האם יחשב הוא כפורק מטען לצורך העניין? בית המשפט העליון, מפי כב' השופט זמיר, עונה על שאלה זו בשלילה כשהוא מנמק:
"לו כך אמרנו, לא היה לדבר סוף. שהרי כך היינו צריכים לומר גם לגבי נהג החונה כדי למסור מכתב למשלוח בבית דואר סמוך, או כדי למסור בגד לניקוי במכבסה, או כדי למסור רשימת קניות לחנות הירקות. ובדומה לכך היינו צריכים לומר לגבי נהג החונה כדי לקבל מכתב רשום מבית הדואר, בגד מן המכבסה או סל ירקות מחנות הירקות. וכן הלאה וכן הלאה. קיצורו של דבר, לו אמרנו כי העמדת מכונית כדי להוריד ממנה מסמך ולמסור אותו למשרד סמוך, הרי היא פריקה של מטען, נמצאנו מכשירים העמדת מכוניות פרטיות, ליד תמרורים האוסרים חניה פרט לפריקה וטעינה, לצרכים אישיים רבים ומגוונים מאוד. קל וחומר כך לו היינו אומרים שגם חנייה לצורך קניית מצרך, כגון עתון או ככר לחם, אינה אלא העמדת מכונית לצורך פריקה או טעינה, שהרי במקרה כזה הנהג פורק מן המכונית שטר כסף או, לכל הפחות, טוען על המכונית עתון או ככר לחם.
כך או כך, התוצאה עלולה להיות, שתמרור האוסר חניה פרט לפריקה וטעינה, יהפוך למעשה כתמרור המתיר חניה, ובלבד שתהא זאת חניה לזמן קצר. והרי לא זו ההוראה שבתמרור ולא זו תכלית התמרור. תכליתו של תמרור כזה היא, שהמקום בו ניצב התמרור יהיה בדרך כלל פנוי, ולא ישמש אלא לחניה קצרה מפעם לפעם, באופן שאין בו כדי לגרום שיבוש חמור לתנועה. אם כל מי שנזקק לחניה לצורך סידור עניין מענייניו, כמו מסירת בגד למכבסה או משלוח מכתב בדואר, יורשה לחנות באותו מקום, יש לחשוש שאותו מקום יהיה תפוס רוב הזמן, כשזה יוצא וזה בא. יתירה מכך. יש אף לחשוש כי נהגים אשר עיסוקם בהובלת סחורות, שיבואו לשרת את בתי העסק הסמוכים, ימצאו כי אותו מקום, שנועד בראש ובראשונה עבורם, תפוס על-ידי מכוניות פרטיות.
מכאן, עולה כי גם לנוכח התכלית של החקיקה העומדת מאחורי מתן אפשרות חניה לצרכי פריקה וטעינה וגם לנוכח המשמעות הלשונית הנכונה שיש לביטוי זה מתבקשת המסקנה כי העמדת רכב לצורך מסירת מסמכים או פגישה עסקית, כשהיא נעשית על ידי אדם אשר אין זה עיסוקו בהובלת מסמכים, אינה נחשבת העמדת מכונית לצורך פריקה וטעינה.
לפיכך, בנסיבות דנן כאשר הודה המערער כי החנה את רכבו לצרכי פגישה עסקית גרידא ולא לצרכי פריקה וטעינה וכי בנסיבות בהן התארך משך זמן החניה לזמן ממושך של 40 דקות, אין לומר כי עונות הנסיבות על ההגדרה של חניה ל"צרכי פריקה וטעינה".
- אשר לעונש אשר הושת על המערער, לא מצאתי בו כל פגם או טעות שבמהות אשר יצדיק את התערבותו של בית משפט זה. בית משפט קמא השית על המערער עונש של כפל קנס וראוי שכך הדבר בנסיבות בהן טורחת מערכת המשפט לדון בהליך משפטי, אשר לצידו קיימת ברירת קנס ובנסיבות בהן בסופו של יום נדחית טענת האזרח אל מול הרשות. הטרחת המערכת המשפטית כרוכה בעלויות כספיות והשתת עונש של כפל קנס הינה בגדר הסביר.
- סיכומו של דבר, לא נותר לי אלא לדחות את הערעור.
ניתן היום י"א בסיון, תשס"ז (28 במאי 2007) בהעדר הצדדים
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים
004023/07עפ 055 בת שבע