1. זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופט ארנברג) מיום 24.4.06. בו הורשע המערער בעבירה על חוק עזר לירושלים (פיקוח על כלבים וחתולים) התשל"ח- 1978 והושת עליו קנס בסך של 430 ש"ח.
2. בית משפט קמא קבע, כי העבירה המדוברת הינה עבירת אחריות קפידה. היה על המערער להוכיח כי עשה כל שניתן על מנת למנוע את העבירה. אולם, לא נמנעה מהכלב גישה לחצר השכנים- כך שהוצאת הכלב ע"י השכנים נחשבת לפעולת המערער עצמו.
3. המערער טוען, כי כלבו היה מוחזק בחצר ביתו המחוברת לחצר השכנים, שתיהן מגודרות. הכלב לא יכול היה לצאת משתי החצרות, אך יכול היה לעבור ביניהן בחופשיות. לאחר התחלפות השכנים הוציא בן השכנים החדשים את הכלב ללא רצועה וזמם, ללא ידיעת המערער. המערער טוען כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי לא מילא את חובתו על פי החוק, כן שגה בקובעו כי מדובר בעבירת אחריות קפידה. לדידו, על פי ההלכה, לא יכול בית המשפט לסווג, לאחר תיקון 39 לחוק העונשין תשל"ז- 1977, עבירות שטרם סווגו כך, כעבירות של אחריות קפידה. כן טען המערער, כי גם לו מדובר היה בעבירת אחריות קפידה, יש להבדיל בינה לבין אחריות מוחלטת. העובדה כי בסוף האירוע היה הכלב משוחרר, אינה מקימה את יסודות העבירה.
דיון
4. הלכה היא, כי ערכאת הערעור איננה מתערבת בקביעות של הערכאה הדיונית, אם היא מתרשמת כי אכן נשקלו טיעוני הצדדים לעומק והתוצאה אליה הגיעה מנומקת היטב. לאחר שבחנתי את המקרה שלפנינו לא שוכנעתי כי יש מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא. אנמק את דברי:
אינני מקבל את טענת המערער כי בית המשפט אינו יכול לסווג עבירות שטרם סווגו, כעבירות אחריות קפידה. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בע"פ (ירושלים) 7629/03
רפאל אוחנה נ' מדינת ישראל . תק-מח 2004(1), 4588:
"...האם עובדה זו מונעת את האפשרות לקבוע עתה, לראשונה, כי המדובר בעבירה של אחריות קפידה? ב-רע"פ 26/97, 608 לקס ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2) 673, 683 (להלן: פסק-דין לקס) הובעה הדעה (מפי כבוד השופט קדמי), כי ...בית-המשפט אינו רשאי עוד לקבוע כי עבירה, שלא נקבעה ככזו בחקיקה או בפסיקה שקדמה לתיקון מספר 39, היא מהסוג של אחריות קפידה. בפסק-דין מאוחר יותר (רע"פ 1875/98 אורן בנגב מתכות בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 529) הביע כבוד הנשיא ברק הסתייגות מן הפרוש הנ"ל, ואמר: 'כשלעצמי, ספק בעיניי אם פרוש זה נכון הוא. לכאורה אין להבחין בין 'הלכה פסוקה' לפני תיקון מספר 39 או לאחריו. אך ניתן להשאיר ענין זה בצריך עיון...' (בעמ' 536). ... אף אני סבורה, כי העובדה שבתי המשפט טרם נדרשו לסיווגן של כל העבירות שבספר החוקים עובר לקבלת תיקון 39 לחוק העונשין, אלא למקצתן בלבד, אינה מונעת את האפשרות לקבוע גם לאחר התיקון כי עבירה פלונית שקדמה לו היא עבירה של אחריות קפידה. מסקנה זו מתחייבת מן העובדה, כי מעשית לא ניתן היה בעת קבלתו של תיקון 39 לחוק העונשין לאתר את כל דברי החקיקה הקיימים (בעיקר תקנות) ולקבוע לגביהם, אם העבירות הקבועות בהם הן עבירות של אחריות קפידה, אם לאו. נזכיר, כי רק בתחום עבירות התעבורה המדובר במאות עבירות. לפיכך, יש מקום לפרש את סעיף 22(א) לחוק העונשין כקובע, כי לגבי דברי החקיקה שהיו קיימים בעת קבלת התיקון לחוק העונשין, ימשיכו בתי המשפט לקבוע באמצעות ההלכה הפסוקה את סיווגן של העבירות הקבועות בהם. ואולם, לגבי עבירות שטרם סווגו, יש לנהוג באמת מידה פרשנית זהירה ומצמצמת, 'ובהעדר קביעה המחייבת מסקנה אחרת, יש לסווג עבירה כעבירת מחשבה פלילית', כדברי כבוד השופטת ביניש בפסק-הדין לקס, שהובאו לעיל".
5. ע"פ לשון סעיף 9 ב' לחוק עזר לירושלים (פיקוח על כלבים וחתולים) התשל"ח- 1978:
"בעל כלב חייב למנוע את הכלב מלצאת מחוץ לתחום ביתו, אלא אם הכלב מוחזק בידי אדם והוא קשור ברצועה ולפיו זמם". משמע, חובתו של בעל הכלב היא מניעת הכלב מלצאת ללא ליווי, רצועה וזמם. מדובר בעבירה תוצאתית. המסקנה המתחייבת היא, כי מעצם העובדה, כי הבעלים לא מנע מהכלב לצאת לרחוב מבלי לקיים התנאים האמורים, נעברה העבירה. על כן, אין לקבל את טענת המערער לפיה אין להסיק מהתוצאה הסופית- קרי, מהעובדה כי הכלב נמצא משוחרר ברחוב ללא רצועה וזמם, כי עבר את העבירה, היות שזהו היסוד היחיד אותו דורשת העבירה- היסוד העובדתי.
6. לעניין האחריות הקפידה: אכן, קיים הבדל בין אחריות קפידה לאחריות מוחלטת. כפי שתואר בע"פ (ירושלים) 7629/03
רפאל אוחנה נ' מדינת ישראל תק-מח 2004 (1), 4589:
"בעבירות מסוג אחריות קפידה יוצאת התביעה ידי חובת ההוכחה עם הוכחת היסוד העובדתי, והנטל מועבר לשכמו של הנאשם להוכיח כי פעל ללא מחשבה פלילית או ללא רשלנות, וכן - וזו דרישה מוגברת המיוחדת לאחריות קפידה - כי נקט את כל האמצעים למניעת העבירה. הרעיון המונח בבסיס העבירות של אחריות קפידה הוא קיומה של חזקת רשלנות הניתנת לסתירה. זאת, בניגוד לאחריות "מוחלטת" המבוססת על חזקת רשלנות, שאינה ניתנת לסתירה. מעצם ביצוע היסוד העובדתי של העבירה מסיקים כי הנאשם היה רשלן, ואולם מאפשרים לו לסתור מסקנה זו ולהוכיח כי לא היה רשלן, ובכך להשתחרר מעולה של האחריות הקפידה. ואולם, המדובר בחזקת רשלנות המטילה חובת זהירות מוגברת".
טענתו של המערער, כי גם לו הייתה העבירה אחריות קפידה, הרי שבית המשפט בחן אותה כעבירת אחריות מוחלטת, אין בה ממש. בעבירת אחריות קפידה, כאמור, מוטל היה על המערער הנטל להוכיח כי לא הייתה רשלנות מצדו. די בכך שבכל מקרה, לא הרים המערער את הנטל להוכיח כי לא פעל ברשלנות וכי נקט בכל האמצעים למניעת העבירה כדי לקבוע שנהג ברשלנות.
7. בת"פ (ירושלים) 3524/04 מדינת ישראל נ' מוצקין גריגורי, תק-של 2006(2) 18425 נאמר:
"...לכלב 'רציה' משלו. בניגוד לנשק, לא ניתן להניח את הכלב במקום מסוים ולהניח שישאר במקומו. על כן, העמידה בסטנדרט זהירות לגבי כלב מחייבת גם נקיטת פעולות שימנעו מהכלב לצאת אל מעבר למקום שנתחם לו.
..... אין כלל משמעות לכל הגידור שנעשה בחצר, והמחסום היחיד העומד בין הכלבים ובין הרחוב הוא שער הבית. במצב הסגירה בו היה השער מצוי בדרך כלל, ניתן היה לפתוח אותו באינטרקום מהבית....הנאשם לא העיד לגבי "נוהלים" או כללים שהיו בבית למניעת פתיחת האינטרקום בזמן שהכלבים היו חופשיים. בעדותו העלה סברה ששער החצר נפרץ על ידי מאן דהוא, אך מדובר בהשערה ללא תימוכין של ממש".
בהשאלה למקרה שלפנינו: אין די בגידור החצר, המערער לא הצביע על קיומם של כללים שהיו לבני הבית שמטרתם מניעת יציאה של הכלב אך ורק עם ליווי, רצועה וזמם. העובדה כי בן השכנים הוא שהוציא את הכלב [ולא ברור לנו מדוע עשה זאת דרך השער החיצוני, אם החצרות מחוברות במעבר פנימי] אינה מסירה אחריות מעל המערער, שצריך היה לוודא כי כל האנשים שיש להם גישה לכלב, ובכללם גם השכנים החדשים, יודעים ומצייתים לכלל על פיו הכלב לא ילך משוחרר ברחוב לבד ללא רצועה וזמם.
8. בשל כל אלו, דין הערעור להדחות. במידה והקנס טרם שולם, יש לשלמו עד ליום 20.8.06.
ניתן היום, י"ד באב תשס"ו (8 באוגוסט 2006), בהעדר.
המזכירות
תמציא העתקים לב"כ הצדדים.