בפניי ערעור פלילי על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בעכו (להלן:
"בימ"ש קמא"). פסק הדין ניתן ביום 29.11.07 על ידי כב' השופט י. בכר בתיק פל' 1103/04.
המשיב זוכה ועל כך מלינה המערערת.
נגד המשיב הוגש כתב אישום בו ייחסה לו המערערת עבירה של נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 ושימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת תוקף, עבירה על סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970.
בעובדות כתב האישום נטען כי המשיב נהג ביום 29.06.04 בשעה 04:45 ברכב פרטי בכביש 864 (צומת חוסן). המשיב נהג ברכב על אף שהודע לו ביום 28.03.04 כי הוא נפסל, בהעדרו, מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה למשך 3 חודשים בתיק 2955/04 (בית משפט לתעבורה בעכו), בהתאם לפסק דין שניתן ביום 15.03.04. המשיב לא הפקיד את רישיונו.
המשיב כפר בעובדות כתב האישום ובימ"ש קמא שמע ראיות הצדדים.
טענתו הבסיסית של המשיב הייתה שאינו יודע קרוא וכתוב בעברית ובערבית, פרט לקריאת מספרים וחתימה על מסמכים. הוא מודה בקבלת פסק הדין של בימ"ש קמא, אותו מסר לאשתו, שקראה אותו והסבירה לו את תוכנו, כפי שנהגה לעשות לגבי המכתבים שנשלחו אליו.
המשיב טען כי אשתו הסבירה לו שהוא נדון לקנס בסך 700 ש"ח ותו לא. היא לא הזכירה דבר ביחס לפסילה. המשיב ואשתו העידו בפני בימ"ש קמא שנתן בגרסתם אמון ועקב זאת, זיכה אותו בדין.
המערערת טוענת כי בימ"ש קמא טעה כשזיכה את המשיב על סמך עדותו, שנתמכה בעדות אשתו. המדובר בעדים שיש להם עניין בתוצאות ההליך המשפטי.
כאשר המשיב הודה בקבלת ההודעה על גזר הדין, הרי שהוא מוחזק כמי שידע את תוכנו. היה על בימ"ש קמא לבחון את העניין מהאספקט של טעות במצב משפטי. יש לראות בגזר הדין כמצב משפטי של המשיב ומשהוכח כי גזר הדין התקבל לידיו, קמה חזקה שבדין שקובעת כי המשיב ידע את תוכנו, אלא אם כן, התקיימו בו תנאי תחולת הסייג שבסעיף 34י"ט לחוק העונשין, סייג שאינו קיים במקרה דנן, לטענת המערערת.
המערערת מנסה ללמוד על דרך ההיקש מהקביעה ברע"פ 2514/92
מדינת ישראל נגד מרדכי רחמים, שם נקבע בנסיבות בהן פסק הדין הפוסל את הנאשם מלנהוג, נשלח לכתובתו הידועה בבית אביו. כתובת שהוא עזב אותה. בפס"ד זה ערעור המדינה התקבל, תוך שביהמ"ש העליון קובע:
"קיומה של ידיעה יכולה להיות מוסקת מהודייה מפורשת של הנוגע בדבר או מעדותו הישירה של מי שהשמיע דבר נשוא הידיעה באוזני הנאשם, אולם יכול גם והיא תלמד מן המסקנה ההגיונית העולה בתוך מערכת הנסיבות העובדתית. בחינה זו אין בסעיף 67 הנ"ל כדי לגרוע מן הסמכות הכללית של בית המשפט להסיק דבר קיומה של ידיעה או דבר קיומה הסמוי של כוונה בליבו של העבריין, מתוך מכלול העובדות שהוכחו בביהמ"ש. לשון אחרת, ניתן להסיק מן הנסיבות דבר קיומה של ידיעה אף אם הנאשם טוען כי לא ידע.
כדי שפלוני ידע על פסק דין של פסילה, יש להודיע לו על כך בעת המשפט או אם נעדר מן הדיון, על ידי המצאת פסק הדין, שהרי בית המשפט רשאי להסיק כי פלוני מודע לתוכנה של הידיעה בכתב שנמסרה לו. אינני מתעלם מכך שהחוק מדבר על "מי שהודע לו" ולא על "מי שהומצא לו". אולם "הודעה" איננה חד צורתית. מקובל בכל תחומי המשפט כי
הודעה איננה לובשת אך ורק צורת השמעת הדברים בעל פה באוזני הנוגע בדבר
אלא כי אשר תקופתן איננה נופלת מתקופתה של השמעת הדברים בעל פה ניתן למסור גם הודעות בכתב. הודעה בכתב נעשית בדרך ההמצאה של הודעה הכתובה הקבועה בדין, וגם ההגיון ונסיון החיים אינם מכירים חלופה אחרת לביצועה של הודעה בכתב. מי שמנתק לחלוטין את הקשר, העולה מן החוק החרות ומן ההגיון, בין המצאת מסמך ובו הודעה, לבין
הידיעה הדרושה לצרכי סעיף 67 הנ"ל,
מבקש ליצור נסיבות מיוחדות במינן, לפיהן קיימת רק דרך אחרת להביא לידיעת פלוני עובדה החייבת להיות בידיעתו וזוהי דרך ההודעה האישית בעל פה. סברה זאת אינה נתמכת בחוק ואינה מתיישבת עם ההגיון. יש לקבל שיכולה להיות מסירת הודעה בכתב. כמובן שאין אפשרות להבטיח כי בעת מסירת הודעה בכתב במקום מגורים יהיה הנמען תמיד נוכח, ולכן יצר המחוקק את האפשרות המשפטית להמציא הודעות על ידי מסירה לבני משפחה מסויימים עימם מתגורר הנמען, בהקימו בכך חזקה (הנתמכת בנסיון החיים ובהגיון) שאותם בני משפחה יעבירו את דבר הידיעה לנמען". (ההדגשה לא במקור)
המערערת טוענת כי מעדות אשתו של המשיב, עולה כי בעבר הקריאה לו מכתב שהתברר שהסבריה לא היו מדויקים, חרף זאת הוא סמך עליה ובכך טעה המערער כשסמך על הסבריה בלבד, בעניין זה.
עוד טענה המערערת, כי עיון בגזר הדין מראה כי בנוסף לקנס על סך 700 ש"ח נרשמו בכתב יד גם כן מספרים נוספים, תוך סימונים באיקסים בעמודה הדנה בפסילה בפועל ובפסילה על תנאי. העדה נתבקשה וקראה, אם כי עם קשיים, את גזר הדין בפניי בימ"ש קמא (ראה את דברי ב"כ המשיב בעמ' 5 החל מש' 5, בעיקר בש' 7 ועד ש' 8). לדעת המערערת, הגם שאשתו של המשיב, הקריאה באופן סליקטיבי את ת/6 (גזר הדין), הרי אין בכך כדי לבסס את הקביעה שהוא לא ידע שנפסל מלהחזיק רישיון נהיגה ומלנהוג ברכב מנועי.
עוד טענה המערערת כי די בכך, שהיא הוכיחה שפסק הדין הגיע לידיו של המשיב ולא היה כל מקום להסתמך על אשתו, אשר ידיעתה את השפה העברית מוגבלת ומכאן, שהיה עליו לפנות בעניין זה לאדם או לרשות אחרת ולברר את מהות המסמך שהגיע לידיו, עד תום.
לשיטת המערערת, זיכוי כפי שנקבע בבימ"ש קמא דינו להתבטל, כי הרי טענה זו ששימשה הגנה עלולה לפגוע קשות באינטרס הציבורי ובהגנתו. המדובר בעדות שיתקשו להפריך אותה ולהתמודד איתה ותהווה פתח להתפרצות תופעה מסוג זה, שכל מי שנפסל וקיבל את גזר הדין לידיו, ימצא טוען טענות מהסוג שהעלה המשיב.
המשיב טוען כי דין הערעור להדחות. המדובר בקביעות עובדתיות, שאין זו דרכו של בית משפט שלערעור להתערב בהן. בימ"ש קמא האמין למשיב ולעדה מטעמו וקבע עובדתית כי המשיב לא ידע שנפסל מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה ומכאן שזיכויו בדין, הגם שקיבל את גזר הדין.
ב"כ המשיב הפנה להלכה שנקבעה בע"א 11924/05
שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' עז' המנוחה בתיה ממו ז"ל, (2007) ובה קבע כב' השופט ריבלין (המשנה לנשיאה), בצורה חד משמעית, שיש להשוות לעניין הנהיגה בזמן פסילה את הדין האזרחי לדין הפלילי והדגיש את החובה שדבר הפסילה יובא לידיעת הנאשם ושלל את האפשרות להחיל ידיעה על מי שלא דאג לבדוק ולברר, כטענת הסנגור.
עוד טען ב"כ המשיב כי אין לקבל את הטענה שעלול להיווצר סחף של טענות מסוג זה וגם אם תהיה תופעה כזו, אינה יכולה להוות עילה ובסיס לקבלת הערעור וביטול הכרעת הדין. עוד הפנה הסנגור לאמור בפסק הדין בע"פ 2676/01 מחוזי חיפה, שבו גם כן זוכה הנהג משום שלא היה מודע להטלת עונש נוסף ובית המשפט המחוזי לא התערב בפסק דינו של בימ"ש קמא.
לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בהכרעת הדין של בימ"ש קמא, לרבות ההכרעה שבה המשיב נפסל מלהחזיק ולקבל רישיון נהיגה למשך 3 חודשים (ת/6) ושמעתי את טענות הצדדים, מצאתי כי המדובר במחצית עמוד כשבשורה הראשונה של גזר הדין, סומנה באיקס העמודה הקובעת את גובה הקנס בסך 700 ש"ח, מתחת לעמודה זו מסומנת גם העמודה הפוסלת את המשיב מלקבל ולהחזיק רישיון נהיגה, כאשר בחלק הרלוונטי נרשמה בכתב יד הספרה "3" ואחריה המלה "חודשים" ולאחר מכן סומנה גם כן העמודה הסמוכה והקובעת את עונש הפסילה המותנה ובמקום הרלוונטי נרשמה, גם כן, בכתב יד, הספרה "3" ובהמשך המילה "שנתיים".