פסק-דין בתיק עפ 2392/07

בפני ערעור על פסק דינו של בית משפט לעניינים מקומיים בחדרה בתיק ע.מ.ק 1180/06 שניתן על ידי כבוד השופט מסארווה, אשר הרשיע את המערער בעבירה של חניה שלא כדין בניגוד להוראות תמרור וגזר עליו קנס כספי בסך 750 ש"ח.

בטרם אתייחס לגוף הערעור מספר הערות בכל הנוגע להשתלשלות הדיון בפרשה זו.

המערער אינו מיוצג והגיש ערעור זה בעצמו. ביחד עם הערעור הוגשה גם בקשה הנושאת כותרת " בקשה למשפט חוזר". מעיון בבקשה ניתן ללמוד כי עניינה למעשה בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר. מאחר וקימת חפיפה בין נימוקי הערעור ובין בקשה זו ראיתי את האמור בבקשה כחלק מהודעת הערעור.

עוד יצויין כי במהלך שמיעת העדויות בבית משפט קמא דחה בית המשפט בקשה של המערער לזימון עדים  (ענין זה הוא לב הערעור) . המערער הגיש ערעור על החלטת בית משפט קמא שלא לזמן עדים (ע.פ 2144/07). בית משפט זה דחה את הערעור בהיותו ערעור על החלטת ביניים, תוך שהוא מבהיר כי המערער יוכל להעלות את טענותיו במסגרת ערעור לאחר שינתן פסק דין סופי בבית משפט קמא. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון שנידחתה אף היא (רע"פ  4018/07, החלטה מיום 8/5/07). באותה החלטה התייחס בית המשפט העליון גם אל סמכותו של בית המשפט השומע ראיות להחליט בעניין זימוני עדים.

בהמשך לאותה החלטה פנה המערער בבקשה נוספת לבית המשפט העליון ובה ביקש לקיים דיון נוסף בבקשת רשות הערעור הנ"ל. בפתח הדיון בפני טען המערער כי בית המשפט העליון טרם סיים את הדיון בבקשתו והצביע על קושי, לטענתו, בקיום דיון בבית משפט זה. מבדיקה שערך בית המשפט עולה כי ביום 14/8/07 ניתנה החלטה נוספת בבית המשפט העליון בתיק רע"פ 4018/07 שם קבע בית המשפט העליון כי אין מקום להוסיף על ההחלטה מיום 8/5/07.

לגופו של עניין, דין הערעור להידחות.

המערער מלין למעשה על שני פגמים עיקריים, לטענתו, בהליך שהתקיים בבית משפט קמא.

טענתו הראשונה מתייחסת לסירוב בית משפט קמא לזמן עדים. מדובר למעשה בעד שהוא פקח העירייה שהעיד במסגרת פרשת התביעה. לאחר שסיים את עדותו ונחקר חקירה נגדית על ידי הנאשם ביקש הנאשם לזמנו שוב כעד. בית המשפט דחה את הבקשה וזאת מאחר ולא היתה כל מניעה להציג לעד את השאלות אותם רצה הנאשם/מערער לברר במסגרת חקירתו הנגדית. עוד ציין בית משפט קמא כי הנאשם עצמו בחר שלא להעיד ולא מסר כול גרסה הסותרת את גירסת העד שכבר העיד ונחקר בחקירה נגדית. אשר על כן נדחתה בקשה לזימון עד (מדובר בעד התביעה אבו אל אפיה).

לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת בית משפט קמא בעניין עד זה. כאמור העד העיד ונחקר בחקירה נגדית. ניתן היה להציג לו כל שאלה ולדרוש ממנו להמציא מסמכים אלו או אחרים. לא היה כל מקום להתיר את זימונו לישיבה נוספת, ובמיוחד שלא הוצגה כל גרסה נגדית לגירסתו.

לא נפל גם כל פגם בבית משפט קמא אשר סירב להזמין את ראש העיר חדרה להעיד. העד אבו אל אפיה הציג לבית משפט קמא את כתב המינוי מכוחו הוא פועל ובהתאם לא היה עוד מקום לזמן את ראש העיר כדי להעיד על מינוי של הפקח.

לא היה גם כל צורך של זימונו של מהנדס העיר כעת ובסופו של דבר הנאשם אף הסכים לוותר על זימונו (עמ' 8 בפרוטקול בית משפט קמא מיום 6/8/07).

אשר על כן, וככול שהדבר נוגע לדחיית בקשתו של המערער לזימון עדים בבית משפט קמא, לא מצאתי כל פגם בהחלטות שהתקבלו.

המערער טוען גם כנגד שימוע הכרעת הדין בהעדרו ומתן פסק דין בהעדרו. גם בעניין זה לא מצאתי כל פגם. כפי שעולה בפרוטוקול מבית משפט קמא מועד הדיון נקבע בנוכחותו של הנאשם. הנאשם לא התייצב ועל אף שבכתבי אישום מסוג זה ניתן לדון בהעדר נאשם נידחה מועד הדיון והוצא צו להבאתו (ככול הנראה מאחר ובית המשפט התרשם כי צפויות טענות בעניין קיום דיון בהעדרו). צו ההבאה בוצע ובבוקר יום 1/5/07 התייצב הנאשם בבית המשפט והגיש בקשה לביטול צו ההבאה ולאחר מכן עזב את בית המשפט ולא הגיע לדיון עצמו. בנסיבות אלו החליט בית משפט קמא להשלים את הדיון בהעדרו.

גם בעניין זה לא נפל כל פגם. הנאשם בחר שלא להתייצב לדיון ולאחר שהובא לבית המשפט עזב  מרצונו. בית משפט קמא שימע את הכרעת הדין בהעדרו, לאחר שהתייחס לראיות שהובאו בפניו. בית המשפט האמין לעד התביעה שהוא פקח מטעם העירייה. עוד הביא בחשבון את העובדה שהמערער עצמו החליט  שלא להעיד והרשיעו. לא מצאתי כל פגם בהכרעת הדין גופה ובעצם ההחלטה להשלים את הדיון בהעדרו של המערער.

לא מצאתי גם כל פגם המצדיק את התערבות ערכאת הערעור בגזר הדין. הקנס הנקוב בהודעת הקנס בעבירה מסוג זה הוא 70 ש"ח. לנהג ניתנת האפשרות, אם סבור הוא שלא ביצע את עבירת החניה, לבקש להישפט. ואולם במקרה זה מוסמך בית משפט לגזור קנס גבוה יותר, זאת אם מצא לנכון להרשיע את הנאשם.

הקנס שנגזר בסף 750 ש"ח אינו חריג לחומרה ואינו חורג מהענישה המקובלת בעבירות מסוג זה, וזאת כאשר הנאשם מורשע לאחר שמיעת ראיות.

בסיכומו של דבר לא מצאתי כל עילה להתערבות בפסק דינו של בית משפט קמא, הן בהכרעת הדין והן בגזר הדין.

הערעור נדחה על כל חלקיו.

לפנים משורת הדין לא נעתרתי לבקשת בא כוח המשיבה לחייב את המערער בתשלום הוצאות.