מהות הערעור
1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ד' מינץ), מיום 27.12.07, בתיק פ 1399/06, במסגרתו הודה המערער בנישואיו, ביום 2.1.2005, לאישה שנייה על אשתו הראשונה, המרצה עונש מאסר עולם לאחר שהורשעה בעבירה של רצח. המערער הודה בעובדותיו של כתב האישום, כאמור, אך טען כי קיבל האישורים הרלבנטיים מבית הדין השרעי ומבית המשפט לענייני משפחה, כך שלא ביצע עבירה. הצדדים הסכימו ביניהם, כי בית משפט קמא יקבל את המסמכים הרלבנטיים, הם יציגו טענותיהם לעניין ההרשעה ובית המשפט יכריע את דינו של המערער.
בית המשפט הרשיע את המערער בעבירה של ריבוי נישואין, לפי סעיף 176 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן:
"חוק העונשין") והשית עליו מאסר בפועל לתקופה של 3 חודשים ויום נוסף, וכן 6 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור עבירה של ריבוי נישואין משך 3 שנים מיום סיום ריצוי עונשו.
הערעור נסוב על גזר הדין.
פסק דינו של בית משפט קמא
2. בית משפט קמא קבע כי אין בידו של המערער היתר כדין לשאת שתי נשים, ומשכך הרשיעו במיוחס לו.
תחילה הפנה בית המשפט לעיקרי סעיף 176 לחוק העונשין, המורה כי לא ישא אדם באחריות פלילית אם היה בידיו, ערב הנישואין, היתר להינשא בשנית. היתר כאמור לא היה בידיו של המערער, שהרי בית הדין השרעי, בהחלטתו מיום 26.7.04, הורה הלכה לפי הדין השרעי אך הקפיד שלא להתיר לנאשם להינשא, בציינו, כי אינו רשאי לעשות כן על פי הדין החל בישראל. בית הדין השרעי הוסיף, כי הסמכות להעניק היתר שכזה מסורה לבית המשפט לענייני משפחה.
לאחר שנישא המערער ביום 2.1.05, חרף החלטתו של בית הדין השרעי, פנה המערער לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה כי יתיר לו להינשא בשנית אך בית המשפט דחה את בקשתו ביום 15.3.07.
בהמשכם של דברים הפנה בית משפט קמא לעיקרי סעיף 180 לחוק העונשין, העוסק בעניינם של בני דתות אחרות (להבדיל מהיהודית). סעיף זה קובע אף הוא, כי הנישא בשנית ללא היתר כדין יישא באחריות פלילית, אלא אם בן זוגו מנישואיו הקודמים אינו מסוגל להסכים להפקעת הנישואין או לביטולם (או להשתתף בהליך או בפעולה להפקעתם או לביטולם של הנישואין) מחמת מחלת נפש שלקה בה, או שבן הזוג מן הנישואין הקודמים נעדר בנסיבות המעוררות חשש סביר לחייו ולא נודעו עקבותיו לפחות שבע שנים.
על יסוד האמור, קבע בית משפט קמא כעובדה, כי לא היה בידיו של המערער היתר כדין, ואפילו היה ניתן לו היתר מאת בית הדין השרעי, לא היה בזאת כדי לפטרו מאחריות פלילית, שהרי אשתו מנישואיו הקודמים איננה עונה לאיזו מדרישותיו של סעיף 180 האמור.
טענות המערער
3. המערער טען כי עובר לנישואיו בשנית, פנה לבית הדין השרעי על מנת להשיג את ההיתר המבוקש. בית הדין ציין את ההלכה השרעית, לפיה מותר למוסלמי לשאת שתי נשים אך נמנע ממתן היתר בעניינו של המערער, בקובעו, בניגוד להוראות הדין, כי הסמכות לכך מצויה בידיו של בית המשפט לענייני משפחה. על כן, פנה המערער לבית המשפט לענייני משפחה, אך גם שם נדחתה בקשתו בטענה כי הסמכות בענייני נישואין וגירושין בעניינם של מוסלמים מצויה בידי בית הדין השרעי. במצב דברים זה, כך המערער, שגה בית משפט קמא משלא נתן משקל לניסיונותיו של המערער להימנע מביצועה של העבירה בעצם פנייתו המקדמית לערכאות לצורך קבלת היתר כדין.
המערער ביקש להקל בעונשו. המערער פרש בפנינו את הטרגדיה שעברה משפחתו, בציינו כי אשתו הראשונה הורשעה ברצח בתם המשותפת ומרצה עונש של מאסר עולם. המערער הורשע בתחילה אף הוא ברצח הבת, אך זוכה בערעורו בפני בית המשפט העליון, ושוחרר לאחר החזקתו במעצר ובמאסר תקופה מצטברת העולה כדי 54 חודשים. כיום מנהל המערער בבית הדין השרעי משפט גירושין מול אשתו הראשונה (מסמך ד'), מטפל בשתי בנותיו הקטינות - אחת מהן, כבת שנתיים, נולדה מאשתו השנייה - ועושה מאמצים רבים לשקם את משפחתו. כל זאת בדוחק כלכלי, כשהוא מתקיים ממחצית קצבת הפנסיה שלו, בסכום של 1,800ש"ח. לנוכח כל אלה ביקש המערער לאפשר לו לשאת את עונש המאסר בפועל, שהוטל עליו, בעבודות שירות.
טענות המשיבה
4. המשיבה טענה כי דין הערעור להידחות. לדבריה, המערער אכן פנה לבית הדין השרעי בשנת 2004 אך הובהר לו מפורשות כי הדין הישראלי אינו מאפשר ליתן לו היתר שכזה. חרף האמור, בחר המערער לשאת את אשתו הנוספת בשנת 2005 וניסה להכשיר את הנישואין, לבל יורשע בפלילים, בפנייתו לבית המשפט לענייני משפחה בשנת 2007. המערער נענה אז בשלילה והופנה לבית הדין השרעי, אשר דחה אף הוא את הבקשה. לטענת המשיבה, פנייתו של המערער לבית הדין השרעי בשנת 2004, עובר לנישואיו, אך מחמירה את מצבו, שהרי בית הדין דחה את בקשתו, וחרף זאת נישא המערער לאשתו הנוספת. המשיבה סיכמה כי הפסיקה קובעת שיש מקום להטלת עונש מאסר בפועל על מי שמבצע עבירת ביגמיה, ובנסיבות העניין אין מקום להקל בעונשו של המערער.
דיון
5. בפתח הדיון נציין, כי בטרם שמענו את טיעוני המשיבה, נעתרנו לבקשת ב"כ המערער להפנות את המערער לממונה על עבודות השירות לצורך קבלת חוות דעת בדבר התאמתו לביצוע עבודות שירות. ב"כ המערער הבהיר כי לא יהיה בכך כדי ליצור ציפיה אצל המערער, וגם אנו הבהרנו זאת בהחלטתנו. הממונה על עבודות השירות מצא כי המערער, כבן 58, כשיר לבצע עבודות שירות, פרט לעבודה פיזית קשה.
6. לאחר ששקלנו את טענותיהם של ב"כ הצדדים ועיינו בתסקיר שירות המבחן, שנמנע מלבוא בהמלצה כלשהי בעניינו של המערער, מצאנו כי דין הערעור להידחות. עובדה היא, כי המערער נישא לאשתו הנוספת בלא שהיה בידו היתר כדין לכך. מקובלת עלינו טענתה של המשיבה, כי בחירתו של המערער להינשא לאשתו השנייה חרף החלטתו של בית הדין השרעי, קודם לנישואיו, שלא ליתן לו היתר לנישואין, אך מחריפה את מצבו. העבירה של ריבוי נישואין מנוגדת לתפיסת השוויון בין גברים לנשים, המהווה עקרון יסוד בשיטתנו ופוגעת בכבודה ובזכויותיה של האישה באשר היא (ראו למשל ע"פ 392/80
מדינת ישראל נ' הלוי, פ"ד לה(2) 698, 700; ע"פ 737/77
כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(1) 575, 578-579). נוסף לכך, עונשו של המערער הנו עונש מתון בנסיבות העניין, ואין כל סיבה להקלה נוספת בו (לעניין מדיניות הענישה הראויה על עבירה של ריבוי נישואין ראו ע"פ 185/82
גודה נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 85, 88-89).
7.
סיכומם של דברים - הערעור נדחה. המערער יתייצב לריצוי עונשו בתחנת המשטרה שבמגרש הרוסים בירושלים ביום 11.5.08 בשעה 09:00.
ניתן היום, ג' בניסן תשס"ח (8 באפריל 2008), במעמד הצדדים.