פסק-דין בתיק עפ 1477/04

כב' השופטת דינה מויאל:

1.         בעניינם של המשיבים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירה של ציד צבאים ללא רישיון.  בכתב האישום נטען כי בתאריך 3.7.01 בסמוך לשעה 13:00 באזור נחל יששכר עסקו הנאשמים/המשיבים בציד צבאים באמצעות רובה ציד שמספרו 1081991 KB.  בשטח נמצאו 4 רגלים חתוכות של צבי ושני צבאים ירויים אשר רגליו של אחד מהם נחתכו. 

2.         בדיון  שהתקיים ביום 11.9.03 שבו לא נכחו הנאשמים עצמם אך נכח בא כוחם, נרשם מפי בא כוח המשיבים שהמשיבים מודים כי נכחו במקום הארוע בשעת הארוע אולם מכחישים שעסקו בצייד.  עוד נרשם מפי בא כוח המשיבים שהמשיבים מודים כי הרובה המתואר בכתב האישום אכן היה בחזקתם אך אינו שלהם.  ואילו בדיון שהתקיים ביום 18.12.03 נרשמו מפי בא כוח המשיבים הדברים הבאים (עמ' 4):

                        "לאחר ששבתי ועיינתי שבחומר ושוחחתי עם הנאשמים אני מבקש

                        לתקן מדברים שאמרתי בתשובה לכתב האישום ביום 11.9.03. בטעות

                        מסרתי כי הנאשמים מודים כי היה בחזקתם רובה. בפועל לא היה

                        בחזקתם רובה".

לאחר שנרשמו דברים אלה החלה שמיעת הראיות.  לא נרשמה כל תשובה או התנגדות לאמירה הנ"ל מפי המאשימה. 

3.         בית המשפט קמא לאחר ששמע ראיות, בפסק דין מנומק, זיכה את המשיבים מהעבירות שבכתב האישום, וזאת לאחר שמצא שלא הוכח מעל לספק סביר כי המשיבים אכן עסקו בציד הצבאים הנטען בכתב האישום.  בית המשפט קמא קבע כי לא הוכח מעל לספק סביר שהמשיבים הם שירו את היריות שנשמעו בזמן הארוע על ידי אחד מעדי התביעה.  בית המשפט קמא קבע כי לא ניתן לשלול מעבר לספק סביר את האפשרות שצייד או ציידים אחרים שהיו בשטח הם שביצעו את הצייד נשוא כתב האישום.  בית המשפט קמא מצא שהספק מתגבר נוכח העובדה שלא נמצא כל ממצא מפליל ברכבם של הנאשמים או על גופם, וזאת כאשר לשיטת התביעה הם נאלצו להיפטר בבהילות  ובחיפזון מהמטען המפליל שכלל גופות וחלקי גופות של צבאים אשר נורו זמן קצר ביותר לפני עריכת החיפוש; הצבאים אף נשחטו, נוסרו והוכנסו לשקיות נילון, שנמצאו כשהם מגואלות בדם, בטרם הושלכו, דבר שבודאי לא היה לנאשמים די זמן לבצע במהלך הזמן שחלף מאז נצפו לראשונה ועד שנעצרו, וכל זאת מבלי להותיר כתם דם או שערה ברכב המשיבים או על גופם. 

בית המשפט קמא לא דן בפסק דינו בכך שבא כוח המשיבים מסר בתחילה שהמשיבים מודים כי הרובה המתואר בכתב האישום היה בחזקתם בעת ששהו במקום הארוע ולאחר מכן חזר בו מדברים אלו.  אולם בית המשפט דן בשאלת הבעלות ברובה וקבע גם בעניין זה שלא ניתן לקבוע מעבר לספק סביר כי הרובה שייך לנאשמים. 

בית המשפט קמא ציין כי אינו רואה מקום לדון בשאלת מהימנות גרסת הנאשמים שכן לשיטתו לא הרימה התביעה את הנטל שהוטל על כתפיה.  בית המשפט הוסיף וציין שלא מצא בגרסאות הנאשמים כל שקרים מוכחים או סתירות מהותיות שיש בהן כדי להפריך את גרסתם מניה וביה. 

4.         על רקע האמור לעיל הגישה המאשימה ערעור על הזיכוי.  המאשימה טוענת כי מחומר הראיות שהונח לפני בית המשפט עולה מסקנה אחת ויחידה והיא שהמשיבים הם שביצעו את צייד הצבאים נשוא כתב האישום.  המאשימה הלינה על כך שבית המשפט כביכול התיר למשיבים לחזור בהם מהודאתם לפיה החזיקו ברובה המתואר בכתב האישום בזמן שהיו במקום הארוע, וזאת מבלי שנימק עניין זה כנדרש. 

5.         בישיבה שהתקיימה ביום 22.2.05 הודיעו הצדדים שיגישו סיכומים בערעור בכתב.  המערערת הגישה סיכומיה והמשיבים לא עשו כן.  על כן יינתן פסק דין בערעור על סמך טיעוני המערערת בלבד.

6.         כאמור, לאחר שעיינתי  בהודעת הערעור, בטיעוני המערערת ובתיק בית המשפט קמא דעתי היא שדין הערעור להדחות.

7.         גרסת המאשימה מבוססת על רצף של ארועים שאותו אתאר להלן בקיצור: עד התביעה אמיר אנגל  (להלן - " אמיר"), חקלאי ששהה באזור נחל יששכר ביום הארוע, ישב לאכול ארוחת צהרים בצד הדרומי של הוואדי ואז שמע ירי.  אמיר התקרב לשפת המצוק וראה רכב פרטי לבן נוסע ממזרח למערב, במרחק של כ- 600 - 500 מטר ממנו.  אמיר התקשר לרועי בן יוסף (להלן - " רועי"), אף הוא עד תביעה המשמש כפקח מטעם הרשות לשמורות הטבע והגנים, ומסר לו על הארוע.  בעת השיחה נשמעה יריה נוספת.  רועי ביקש מאמיר לתצפת על הרכב ומסר שהוא בדרכו למקום.  תוך כדי התצפית התקשר לאמיר פקח נוסף של הרשות, אף הוא עד תביעה, עמיצור בולדן (להלן - " עמיצור"), ומסר שאף הוא בדרכו למקום הארוע.  אמיר המשיך לתצפת על הרכב שהמשיך בנסיעה מערבה, חצה את הוואדי והמשיך בנסיעה צפונה.  לקראת סוף שטחי המרעה עצר הרכב ואמיר ראה את האנשים יוצאים מהרכב, לדבריו "הם הסתובבו שם", ולאחר כרבע שעה נכנסו לרכב והמשיכו בנסיעה.  לאחר מספר דקות התחיל הרכב לנסוע במהירות רבה לכיוון מערב ולאחר כמה מאות מטרים הסתובב וחזר במהירות גבוהה מאוד באותה דרך שבה עלה מן הוואדי.  אמיר העיד כי תוך כדי הנסיעה המהירה עצר הרכב לפרק זמן קצר ואז המשיך הלאה.  באותו שלב התבקש אמיר ככל הנראה על ידי אנשי הרשות להתקרב לרועי שעמד להגיע למקום וכאשר הגיע לרועי מצא שזה כבר חסם את הרכב בצד הדרומי של הוואדי ועצר אותו.  לדברי אמיר מהרגע שבו ראה את הרכב לראשונה ועד שהגיע לרועי חלפו כ- 30 עד 45 דקות.   למקום הוזמנה ניידת של המשטרה שהגיעה ולקחה עמה את המשיבים.  לאחר שהמשיבים נסעו מהמקום בניידת, ניגש אמיר עם עמיצור למקום שבו עצר הרכב את העצירה בת רבע השעה כפי שתואר לעיל ושם מצאו רגלים חתוכות של צבי, מכסה גלגל ותרמיל של כדור בקופסת כדורים.  בהמשך, במורד הוואדי, בדרך שבה נסע הרכב במקום שבו לדברי אמיר עצר העד למספר שניות בודדות, נמצאו שתי שקיות עם צבאים וניילון מגואל בדם.  הרובה נמצא רק למחרת היום, כ- 10 מטר מהדרך לכיוון צפון מערב, בתוך שיח קוצני, עם שקית כדורים.  בחקירתו הנגדית שינה מעט אמיר את גרסתו ומסר שבמהלך הנסיעה עצר הרכב שבו צפה כ- 4 פעמים, בעצירה ראשונה בתחתית הוואדי לא יצאו אנשים מהרכב והעצירה השניה היא העצירה בת רבע השעה שבמהלכה ראה אנשים יוצאים מהרכב ומסתובבים לידו.   אמיר נשאל בחקירתו הנגדית כמה יריות שמע ומסר שבפעם הראשונה שמע יריה אחת ולאחר מכן בעת ששוחח עם רועי שמע יריה נוספת כלומר סך הכל שתי יריות. (ראה פרו' 2.9.04 עמ' 1 ואילך). 

רועי בעדותו סיפר שלאחר עצירת הרכב נערך בו חיפוש ולדבריו "עשיתי חיפוש ומצאתי קרטון גדול אך לא מצאתי סימנים לצייד. לא מצאתי כתמי דם".  (ראה פרו' 18.12.03, עמ' 8).

8.         המאשימה הגישה כמוצג ת/2 צילומים בהם ניתן לראות בין השאר את שקיות הנילון עם הצבאים ההרוגים שנמצאו.  ניתן לראות שלפחות אחת השקיות מגואלת בדם בצידה החיצוני.  (ראה מוצג ת/2 צילומים 5 ו- 6). 

9.         כמו כן המאשימה הגישה כמוצג חוות דעת של ד"ר לבוב אמנון, ת/11, לגבי גופות הצבאים שנמצאו במקום.  מחוות הדעת עולה כי נצודו שני צבאים. בגופה אחת נמצאו בסך הכל 5 חורי כניסה ויציאה בבית החזה והבטן.  הגופה היתה שחוטה ונכרתו 4 הרגלים.  בגופה השניה שהיתה שחוטה נמצאו 3 חורי כניסה ויציאה.  המומחה הוסיף וציין כי הירי לגבי שתי הגופות היה מטווח קצר.

10.        מהאמור לעיל, עולה כי קיים ספק רב האם ניתן לקשור בכלל בין הירי ששמע אמיר לבין הגופות של הצבאים שנמצאו בהמשך.  ראשית, אמיר ציין במפורש ששמע שתי יריות ואילו מחוות דעתו של ד"ר לבוב עולה כי הגופות נפגעו מכ- 8 כדורים.  מחוות דעתו של ד"ר לבוב עולה כי הירי היה מטווח קצר וקשה להלום כיצד ניתן לבצע ירי מטווח קצר בצבאים מתוך רכב נוסע (בנסיעה איטית יחסית, כפי שהעיד אמיר).  כמו כן לא ברור מתי היה סיפק בידי המשיבים, אם אכן הם שצדו את הצבאים שנמצאו, לשחוט את הגופות, ולארוז אותן בשקיות נילון.  לפי עדותו של אמיר לאחר היריות נערכה הפסקה של כרבע שעה בנסיעת הרכב ואז ראה את האנשים יוצאים מהרכב ולדבריו "הסתובבו שם";  ספק אם פרק זמן קצר זה מספיק לאיסוף הגופות, שמן הסתם היו במרחק כלשהו מהרכב, שחיטתן ואריזתן בשקיות נילון.  ספק גם אם פעילות שכזו ניתן לבצע מבלי שאמיר, שתצפת כל אותה עת על הרכב, היה מבחין בפרטיה.  לכל הפחות היה עליו להבחין באיסוף הגופות.  גם העובדה שברכב לא נמצא כל סימן מחשיד וכל כתם דם תמוהה בהתחשב בכך שלפחות שקית אחת היתה מגואלת בדם מצידה החיצוני כפי שפורט לעיל.