כב' השופט הווארי - אב"ד:
כתב האישום וההליכים בפני בית משפט קמא:
1. כנגד המערערים הוגש כתב אישום בת.פ. 705/04, אשר ייחס להם עבירות על פי חוק להגנת חיית הבר, תשט"ו-1955 (להלן: "החוק").
בכתב האישום נטען כי המערערים נתפסו בתאריך 4/11/03 באזור נבי יושע עת שעסקו בציד דורבנים באמצעות 9 מלכודות אותן הניחו בשטח. בשטח נמצא דורבן לכוד במלכודת, אשר נטען כי ניצוד על-ידי המערערים. הדורבן הינו חיית בר מוגנת, לנאשמים לא היו רשיונות ציד והיתר למעשיהם.
כתב האישום ייחס למערערים ביצוע ארבע עבירות והן:
א. ציד חיית בר מוגנת בניגוד לסעיף 2 ו-14(ב) לחוק;
ב. ציד ללא רשיון ציד בניגוד לסעיף 2 ו-14(ב) לחוק;
ג. ציד במלכודת בניגוד לסעיף 5(6) וסעיף 14(א) לחוק;
ד. החזקת חיית בר מוגנת בניגוד לסעיף 8(א)(3) וסעיף 14(א) לחוק.
2. נוכח כפירת המערערים באישומים המיוחסים, שמע בית משפט קמא ראיות, מטעם המאשימה העידו ארבעה עדים, המשמשים בתפקידים שונים ברשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים - מר בולדו עמיצור (להלן: "עמיצור"), מר משה גלילי (להלן: "גלילי") ומר רועי בן-יוסף (להלן: "בן-יוסף") שהינם פקחים ברשות, מר אלי גבאי (להלן: "גבאי"), אשר שימש באותה תקופה כמנהל מרחב הגליל של הרשות. כן הוגש מטעם התביעה פסק דין בת.א. 1556/04 (בית משפט השלום בטבריה) מיום 15/9/05, בו נקבע ממצא עובדתי הקשור להתנגשות אשר ארעה בין כלי הרכב בו נסעו המערערים לבין רכב הרשות ביום האירוע ובעקבות מרדף שערכו הפקחים אחר המערערים.
בעדותם סיפרו הפקחים כי המידע הודות הנחת המלכודות הגיע לידיהם ממקור מודיעיני, ובעקבות ידיעה זו ביקשו לפעול ולאתר את האחראים להנחת המלכודות. בסיור שערכו בשטח מצאו 9 מלכודות זהות, המיועדות לשימוש רב-פעמי, ובכולן פיתיונות של הפירות גויאבה ומנגו. מספר ימים לאחר מכן, ביום 4/11/03, בעת תצפית שערך הפקח עמיצור, הבחין כי בשתיים מן המלכודות נלכדו דורבנים. הפקחים שחררו את אחד הדורבנים והחלו לתצפת על המלכודת השנייה בה נותר דורבן לכוד. בשלב מסוים הבחין עמיצור ברכב בעל גוון כהה ומטלי אשר עצר בקרבת המקום וממנו ירד אדם מזוקן הלובש גופיה לבנה. לאחר שעמד מספר שניות ליד המלכודת שב האיש לרכבו ומיהר לעזוב את המקום. עמיצור הזעיק את גלילי וניסה לרדוף בנהיגה אחר רכבם של המערערים אשר התרחק מהמקום במהירות. עמיצור דיווח על האירוע גם למנהל האזור גבאי. מאוחר יותר, ולאחר מרדף שערך, התנגש רכבו של הפקח עמיצור עם רכבם של המערערים.
עמיצור העיד כי המערער 1 יצא ראשון מן הרכב. המערער 2 גידף וצעק לעבר עמיצור, ולאחר מכן הרכין את כסא הרכב, התלונן על כאבים והוזמן אמבולנס. השניים סירבו לבקשתו של עמיצור להזדהות ומאוחר יותר פונו על-ידי אמבלונס. בדרך ביקש המערער 1 לרדת מן האמבולנס, ואילו המערער 2 הובא למד"א. הפקח עמיצור העיד כי מן המערער 1 נדף ריח חזק של גויאבות, אשר כאמור שימשה כפיתיון במלכודות הדורבנים. המלכודת בה צפו הייתה במרחק של 80 - 50 מטר מהכביש והיתר במרחק של מאות מטרים אחת מהשנייה, ברוב המלכודות היו סימנים של לכידות ושימוש רב פעמי בהן.
הפקח גלילי סיפר אף הוא על החיפוש שביצע עם עמיצור ובו נמצאו תשעת המלכודות, בכולן היו סימני פתיונות, גויאבות והיו מונחות בטווח של 80 - 30 מטר מהכביש בתוך סבך קוצים במקום שאדם רגיל לא יבוא ויחפש אותן, כולן מאותו סוג והונחו כמה מאות מטרים האחת מהשנייה. נמצאו מספר רב של נוצות דורבנים במלכודת, לידן הונח שק המשמש לנשיאת החיה שניצודה. ניכר היה על המלכודות כי נערכו בהם שימושים בעבר. העד ערך אף הוא תצפיות על המקום, אך לא נכח בתצפית שערך עמיצור ביום 4/11/03. הוא אישר כי עמיצור הזעיקו למקום, וכי בדרכו לשם שמע על התאונה. גלילי פגש במערער 2 לראשונה במד"א קרית שמונה, וזה סירב בשנית להזדהות. באמצעותו של העד גלילי הוגשו לבית המשפט תצלומים של המלכודות אשר נתפסו (ת/1-ת/3).
גבאי, מנהל מרחב הגליל, העיד אף הוא כי ערך סיור בשטח ואיתר את המלכודות הנידונות. הוא אישר כי המידע הגיע לרשות ממקור מודיעיני וכי בו נאמר כי מדובר בציידים מקצועיים. מיקומן של המלכודות היו כזה שרק מי שיודע על קיומן יכול להגיע אליהן. ביום 4/11/03 הגיע גבאי למקום התאונה כ-15 דק' לאחר קרותה. גבאי העיד אף הוא כי מן המערער 1 נדף ריח חזק של גויאבות. גבאי ביקש לחקור את המערער 1, אך זה טען כי אינו דובר עברית וכן כי הוא פצוע ומבקש להתפנות מן המקום. באמצעותו של גבאי הוגשו תמונות בהן נראו המערערים לאחר ההתנגשות בין כלי הרכב (ת/4).
בן יוסף, פקח נוסף ברשות, העיד כי ביצע אף הוא תצפיות במקום במטרה לתפוס את מניחי המלכודות. בן יוסף סיפר כי בשלב מסוים הודיע לו עמיצור כי ישנו אדם הלובש גופיה לבנה ליד המלכודות. בן יוסף נטל את המשקפת וצפה במתרחש. בשלב זה זיהה את האדם כמי שלובש גופיה לבנה בלבד. הוא ראה אדם המתכופף לראות משהו מתרומם ויוצא במהירות לכיוון הכביש. בן יוסף העיד בהמשך, כי ראה את הבחור עם הגופיה הלבנה נכנס לרכב בריצה. בשלב מאוחר יותר, ולאחר שהגיע למקום ההתנגשות בין רכבו של עמיצור לרכבם של המערערים, זיהה בן יוסף את המערער 1 מהיכרות קודמת עימו. העד העיד אף הוא כי זכה למטר קללות וגידופים, וכן כי המערערים סירבו לשתף פעולה עם הפקחים. העד ערך דו"ח בו תוארה השתלשלות האירוע (ת/5).
מנגד, מסרו המערערים עדות בה הכחישו לחלוטין את מעורבותם בציד מסוג כלשהו. המערערים סיפרו כי באותה עת היו בדרכם לכיוון קרית שמונה, על מנת לרכוש רכב. מערער 1 העיד כי בעת נסיעתו לכיוון קרית שמונה, לפתע, הופיע ג'יפ של שמורות הטבע, נכנס לנתיב נסיעתו ופגע ברכבו. המערער 1 הכחיש כי יצא מהרכב וטען כי לא היה בכלל באזור צומת נבי יושע וכן הכחיש כי נמלט מרכבם של הפקחים במהירות גבוהה. לשאלה מה לבש באותו היום השיב כי לא לבש גופיה לבנה, אלא חולצה בצבעי שחור ואדום.
מערער 2 מסר אף הוא גרסה לפיה נסע ביחד עם המערער 1 לכיוון קרית שמונה לרכוש רכב ותיאר את ההתנגשות ברכב הרשות באופן דומה. במשטרה מסר כי אינו זוכר אם ביצעו עצירות כלשהן בדרך ואילו בפני בית המשפט קמא ציין בביטחה כי לא עשו כל עצירה. בנוסף, הכחיש כי סירב להזדהות.
3. בבוחנו את הראיות שהביאו הצדדים בפניו, קבע בית המשפט קמא כי על אף שלא קיימות כל ראיות ישירות המקשרות את המערערים לציד, ניתן לבסס הרשעתם בדין על שלל הראיות הנסיבתיות אשר הציגה המשיבה. הראיה הנסיבתית העיקרית עליה נסמך בית המשפט קמא היתה העובדה כי המערער 1 נצפה על-ידי שני פקחים שונים בעודו ניגש לאחת המלכודות בה היה לכוד דורבן שמצויה בתוך שיחים במקום שאין אליו שביל גישה. המערער 1 זוהה באותה תצפית ע"י המפקח בן יוסף כמי שלבש גופיה לבנה, לאחר ניתוק קשר העין ביניהם נראה ע"י אותו פקח כאשר הגיע מהכיוון הנגדי והתנגש ברכב הרשות בעת שלבש מעל לגופיה הלבנה חולצה עם כתמים כהים, כך נראה המערער מס' 1 כאשר צולם ב- ת/4 וכך נראה כשניסה להסתיר את פניו עם אותו סוודר מסתכל בה ושב לרכבו. בית המשפט קבע כי עדויותיהם של הפקחים מהימנות עליו וכי הינן נתמכות זו בזו. בית המשפט קמא לא מצא סתירות פנימיות בעדויות המשיבה. עוד הסתייע בית המשפט קמא בראיות נסיבתיות דוגמת הריח שנדף מן המערער מס' 1 ואשר עליו העידו שניים מן העדים, העובדה כי סירבו להזדהות ועוד.
בית המשפט דחה את ההסבר אותו סיפקו המערערים, ואשר לפיו סירבו להזדהות בשל דאגה למצב בריאותם ורצונם בפינוי רפואי מהיר. בית המשפט קמא הוסיף וציין כי מערער 1 לא זכה כלל לטיפול רפואי ואילו מערער 2 שוחרר מחדר המיון כעבור שעות ספורות ולא הציג כל תיעוד רפואי הנוגע למצבו עת שהגיע לחדר המיון.