פסק-דין בתיק עפ 1362/06

1.         המערער הואשם בבית משפט לתעבורה בחיפה, כי ביום 26.12.04 בסביבות השעה 20:00, נהג ברכב פרטי ברחוב הגליל בחיפה, ומשעבר את הצומת עם רחוב טרומפלדור פגע בהולך רגל שחצה את הכביש במעבר חצייה, לאחר שהאחרון הספיק לחצות 3.7 מטרים מרוחב הכביש. כתוצאה מההתנגשות נחבל הולך הרגל בגופו ונגרם לו שבר בירך, הוא נותח ובהמשך הועבר לשיקום. בגין אירוע זה הורשע המערער, ביום 4.12.06 (תד 30351/05), בעבירות של אי מתן אפשרות להולך רגל להשלים חציית כביש במעבר חצייה בבטחה - עבירה לפי סעיף 67(א) לתקנות התעבורה,  התשכ"א-1961 (להלן: "התקנות"), נהיגה בקלות ראש - עבירה לפי סעיפים 62(2) ו-38(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"), ונהיגה הגורמת נזק וחבלה של ממש - תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה ביחד עם סעיף 38(3) לפקודה.

            המערער נדון לפסילת רשיון נהיגה למשך 4 חודשים, בניכוי חודשיים של פסילה מנהלית, וכן נדון לשלושה חודשי פסילה על-תנאי ולקנס.

2.         בפסק דינו קבע בית משפט קמא, כי עדותו של הולך הרגל הותירה בו רושם אמין. עוד נקבע, כי על פי מיקום הרכב וסימני ניגוב האבק שנמצאו על הרכב, פגע רכבו של המערער בהולך הרגל. מסקנה זו התבססה גם על הודעתו של המערער מיום 29.12.04 (ת/5), בה מסר המערער, כי בעת התאונה היה הולך הרגל על יד פינה שמאלית של חזית הרכב, וכן מסר, כי לאחר האירוע לא הזיז את הרכב ממקומו. מתרשים של מקום התאונה (ת/4) נראה, כי הרכב נמצא בתוך מעבר החצייה ובמרחק של שלושה מטרים מאי התנועה. מכך הסיק בית משפט קמא, כי הולך הרגל לא נפגע מיד בעת ירידתו מאי התנועה, כי אם הספיק לצעוד כמה צעדים עד אשר נפגע מרכבו של המערער. באשר לאפשרות המערער למנוע את התאונה, הפנה בית משפט קמא לקביעתו של בוחן התנועה, לפיה יכול היה המערער להבחין במעבר החצייה ובכיוון חציית הולך הרגל, ממרחק שלושים מטרים. במהירות נסיעה של שלושים קמ"ש, מרחק העצירה הוא כעשרים מטרים. בית המשפט ציין גם, כי המערער העיד שמעבר החצייה מוכר לו וכי הוא עובר בו מספר פעמים ביום. לבסוף קבע בית משפט קמא, כי משראה המערער את הולך הרגל על אי התנועה חייב היה להאט את מהירות נסיעתו ולעצור לפני מעבר החצייה כדי לאפשר לו לחצות. לאור האמור, הרשיע בית המשפט את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

3.         ערעור זה נסב על קביעתו של בית משפט קמא, כי רכבו של המערער פגע בהולך הרגל. לטענת המערער קביעה זו אינה נכונה, כמו גם הקביעה כי הפגיעה אירעה לאחר שהולך הרגל הספיק לחצות 3.70 מטרים מרוחב הכביש. לגרסתו, הולך הרגל החל לרדת לכביש כאשר הבחין במכוניתו של המערער, נבהל, וכתוצאה מכך נפל. לטענתו, שגה בית משפט קמא משהעדיף את גרסת הולך הרגל על פני גרסתו. נטען גם, כי אין להתבסס על ממצאי השוטר (בוחן התנועה), שכן העדים היחידים שהיו במקום האירוע בזמן אמת ויכולים לתאר את שאירע הם הולך הרגל, הוא עצמו, ואשתו שהייתה עמו ברכב בעת האירוע. לאור כל זאת, מבקש המערער להתערב בפסק דינו של בימ"ש קמא. לחלופין, מבקש המערער להתערב בעונש הפסילה שהושת עליו, שכן זה עתה החל לעבוד במקום עבודה שאליו לא ניתן להגיע, אלא באמצעות רכב.

יוער, כי בהודעת הערעור נטענה טענה נוספת לעניין צו הבאה שהוצא למערער בבית משפט קמא בשל אי התייצבותו לדיון. ואולם, בטיעוניו בפניי זנח המערער טענה זו ומכאן שאין עוד מקום לדון בה.

4.         ב"כ המשיבה סבור, כי יש לאשר את פסק דינו של בית משפט קמא. לשיטתו, הכרעת הדין מבוססת על ממצאי מהימנות, ומכאן שאין להתערב בה. עוד נטען, כי הכרעת הדין מעוגנת היטב בממצאים שהוצגו על ידי בוחן התנועה לבית המשפט, הן לעניין סימני טביעות האצבעות על מכסה המנוע של הרכב והן לעניין מיקומו הסופי של הרכב לאחר הפגיעה בהולך הרגל. ב"כ המשיבה הפנה גם לקביעתו של בית משפט קמא, כי המערער מכיר את המקום בו אירעה התאונה ומודע להמצאות מעבר החצייה, ולכן צריך היה להתקרב למעבר החצייה במהירות כזו שתאפשר לו לעצור את רכבו ברגע שהולך רגל יירד מאי התנועה.

5. לאחר שעיינתי בתיק בית משפט קמא ושמעתי את טיעוני הצדדים בפניי, סבורני כי דין הערעור להידחות. טענתו המרכזית של המערער היא כי שגה בית משפט קמא בהעדיפו את גרסתו של הולך הרגל על פני גרסתו שלו. הלכה מיוסדת היטב היא, כי אין בית משפט שלערעור נוהג להתערב בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית, ובמיוחד כך, מקום שבו ממצאים עובדתיים אלה נקבעו על יסוד התרשמות ישירה מן העדים שהעידו בפני בית המשפט (השוו: ע"פ 7376/02, ע"א 7338/02 ירון כהן נ' מדינת ישראל ואח' ,  פ"ד נז(4) 558 ,עמ' 565; ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(4) 632, 643). לא מצאתי טעם לחרוג מכלל זה במקרה שבפנינו. בית משפט קמא התרשם מהעדים שהעידו בפניו, וסבר כי הולך הרגל דובר אמת. במקרים בהם נדרש בית המשפט להכריע בין גרסאות נוגדות, יש משקל מכריע להתרשמותו הישירה מן העדים שבפניו. יתר על כן, השילוב של מסקנות דו"ח בוחן התנועה באשר למיקום הסופי של הרכב (דו"ח בוחן תאונות דרכים, רס"מ דני בן שמואל- ת/4), ביחד עם עדותו של המערער כי הרכב לא הוזז ממקומו לאחר האירוע וכי הולך הרגל היה מול חזית רכבו בעת האירוע (ת/5), וכן עדות אשת המערער, לפיה הולך הרגל נפל מול חזית הרכב (פרוטוקול בית משפט קמא, בעמ'  11), יש בהם לבדם כדי לסתור את גרסת המערער לפיה הולך הרגל נפל מיד ביורדו מאי התנועה, וכדי להעדיף את גרסתו של הולך הרגל. קל וחומר, כאשר מצא בית המשפט את עדותו של הולך הרגל מהימנה.  סבורני גם, שבדין קבע בימ"ש קמא כי המערער לא נקט במידת הזהירות הראויה והמתחייבת מתנאי הדרך.

6. לסיכום, סבורני כי ממצאיו ומסקנותיו של בית משפט קמא, כפי שפורטו לעיל, מעוגנות היטב בחומר הראיות שהוצג בפניו, ואין מקום להתערב בהם.

7. בקובעו את העונש, ביקש בית משפט קמא לאזן בין השיקולים לחומרה במקרה זה - חומרת העבירה והרשעותיו הקודמות של המערער - לבין הנסיבות לקולה, ובעיקר מצבו הכלכלי של המערער. לי נראה שהעונש נוטה במידה מסוימת לקולא, ובוודאי שאין מקום להתערב לקולא בגזר דינו של בית משפט קמא.

8. לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות.

ניתן היום, ט' בשבט תשס"ז ( 28 בינואר 2007) בנוכחות המערער עצמו וב"כ המשיבה.

דיאנה א.