פסק-דין בתיק עפ 1347/05

כב' השופטת אסתר הלמן :

1.         ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת, (כב' ס. הנשיא, השופט ג'. אזולאי) בת.פ. 7561/99 בו הורשעו המערערת מס' 1 (להלן: "החברה") והמערער מס' 2 (להלן: "המערער") בעבירות לפי סעיפים 220 (1)+(2) +(4)+(5) ו- 224א' לפקודת מס הכנסה (להלן: "הפקודה").

בעקבות הרשעתם גזר בית משפט קמא על החברה קנס בסך של 200,000 ש"ח ועל המערער 12 חודשי מאסר בפועל, 9 חודשים מאסר על תנאי לתקופה של 3 שנים וקנס בסך של 100,000 ש"ח.

2.         המערערים מלינים בפנינו על הרשעתם בדין ולחילופין על חומרת גזר הדין.

3.         כנגד המערערים הוגש כתב אישום  בגין עבירות מס  שבוצעו בשנת המס 1997.

לפי המפורט בכתב האישום רכש המערער, עבור החברה, מעבדאללה אבו ראס ואדם נוסף חשבוניות מס. המערער שילם לאבו ראס 400 ש"ח עבור כל חשבונית מס.

החשבוניות הנ"ל סופקו למערערים שלא כנגד קבלת תמורה על מתן שרות, עבודה או הספקת טובין.

החברה, באמצעות המערער, כללה בספרי החשבונות שלה את החשבוניות הכוזבות הנ"ל וזאת במסגרת הוצאות בגין קבלני משנה.

ביום 17.11.98, הגישה החברה, באמצעות המערער, דין וחשבון על הכנסותיה לשנת המס 1997 ובו הצהירה על מחזור הכנסה בסך 1,156,360 ש"ח (ללא מע"מ) ועל הוצאות בגין קבלני משנה בסך 664,301 ש"ח (ללא מע"מ). הדו"ח התבסס, בין היתר, על פנקסי החשבונות של החברה אשר כללו בתוכם 12 חשבוניות כוזבות שפירטיהן הובאו בכתב האישום.

וכך, נטען, כללה החברה, באמצעות המערער, בפנקסי החשבונות ובדו"ח, תרשומת כוזבת והביאה להגדלת הוצאותיה בגין קבלני משנה בסך של 341,488 ש"ח (ללא מע"מ) במטרה להקטין את הכנסתה החייבת במס, כל זאת במזיד, במרמה ומתוך כוונה להתחמק ממס.

אין מחלוקת כי המערער היה במועדים הרלבנטים מנהל פעיל בחברה ואחראי בין היתר לניהול פנקסי החשבונות שלה.

4.         עיקרי טענות הערעור כנגד הכרעת הדין הינן בקצרה כדלקמן:

א.         טעה בית משפט קמא עת ייחס למערערים עבירה על פי חוקי המס. לטענת המערערים לא נעברה כל עבירה על פי חוקי מס הכנסה שעה שהפקודה מתירה לשם בירור הכנסה חייבת ניכוי הוצאות שיצאו ביצור ההכנסה בשנת המס (סעיף 17 לפקודה). המערערים טוענים כי די בכך כי כימתו את ההוצאות ואין צורך בהצגת חשבונית מס לצידן (וזאת להבדיל מחוק מס ערך מוסף). לטענתם, די כי הוכיחו כי כימות ההוצאות נעשה כנגד עבודה שבוצעה עבור ייצור הכנסה. המערערים טוענים כי מאחר שהעבודות בגינן נרשמו ההוצאות אכן בוצעו בפועל, נשמט הבסיס לאישום על פי סעיף 220 לפקודה.

ב.         המערערים טוענים כי עמדת המשיבה, לפיה המערער חייב היה לקנות את החשבוניות הואיל וביצע עבודות בניה בעזרת אנשים להם שולם במזומן, מצדדת לכאורה בגרסה שלפיה חלק ניכר מהחשבוניות, כ - 50 אחוז הן חשבוניות שבאו לתת כיסוי ותעוד להוצאות ממשיות.

ג.          לטענת המערערים בית משפט קמא לא העניק משקל מתאים למצבו הנפשי הקשה של המערער עת אישר בחתימתו את ההודאה (ת/7) ולטענה כי המערער לא ידע ולא הבין את תוכנה של זו.

ד.         לא ניתן משקל ראוי לסתירות הקיימות בהודעה (ת/5) בפרט סתירות בין האמור בה ובין גרסת העד עבדאללה אבו ראס (להלן: "אבו ראס"), וגרסתו של רו"ח גדעון ברק (אשר עדותו לא נשמעה בפני בית המשפט).

ה.         בית המשפט קמא לא נתן דעתו לסתירות בעדותו של העד אבו ראס ובעדויות  החוקרים.

ו.          עוד טוענים המערערים כי שגה בית משפט קמא עת קבע בהכרעת הדין כי סכום החשבוניות הפיקטיביות עומד על 341,488 ש"ח בעוד שלפי גרסת המערערים בת/5 ובסיכומי התביעה צויין כי החשבוניות  נופחו אך ורק בכ- 200,000 ש"ח, וכי  בוצעה בפועל עבודה ב - 141,488 ש"ח.

ז.          המערערים קבלו על כך שהמשיבה נמנעה מלהעיד את כל עדי התביעה, ובינהם מר גדעון ברקסמאייר אשר ציין בחקירתו כי המערער אכן ניכה חשבוניות עבור אבו ראס ועבור חברת קורבט. (לכתב הערעור צרפו המערערים את הודעתו של מר ברקסמאייר).