כב' השופטת גבריאלה (דה-ליאו) לוי:
בפנינו ערעור על החלטת בית משפט השלום בנצרת (כב' השופט, ס. הנשיא, ג. אזולאי) מיום 23.8.06, אשר לפיה הוכרז המערער כבלתי כשיר לעמוד לדין ועל כן הופסקו ההליכים כנגדו. כמו כן, לאור מחלתו של המערער ורמת מסוכנותו הגבוהה לעצמו ולזולתו, אושפז המערער בצו כפוי מכוח סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן: "חוק לטיפול בחולי נפש"). כאשר לעניין קציבת תקופת אשפוזו של המערער קבע בית משפט קמא כי הינו נעדר סמכות לקצוב את תקופת האשפוז.
ההליך בבית משפט קמא
כנגד המערער הוגש כתב אישום בגין איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "
חוק העונשין") ותקיפה סתם בנסיבות מחמירות (בת זוג), עבירה לפי סעיף 379+382(ב) (1) לחוק העונשין.
ביום 19.7.06 במסגרת בקשה למעצרו של המשיב לצרכי חקירה, הסכימו הצדדים כי המערער ישלח לבדיקה פסיכיאטרית במוסד לבריאות הנפש "שער מנשה". על כן, הוציא בית המשפט את צו ההסתכלות המבוקש. ביום 20.7.06 הוארך צו ההסתכלות לאור בקשת בית החולים ובהסכמת הצדדים. ביום 24.7.06 הוגש כנגד המערער כתב האישום כמפורט לעיל.
חוות דעת מבית החולים "שער מנשה" הוגשה לבית המשפט ביום 30.7.06, כאשר מסקנות חוות הדעת דרשו הבהרה ועל כן, ביום 6.8.06 הוגשה הבהרה לחוות הדעת (להלן: "
חוות הדעת").
עפ"י חוות הדעת המערער הינו חולה נפש, כאשר בעת ביצוע המעשה המיוחס לו פעל ממניעים חולניים, לא ידע להבדיל בין טוב לרע, וגם כעת אינו יודע להבדיל בין טוב ורע. עוד נקבע כי המערער אינו יכול לעמוד לדין ולעקוב אחר הליכי משפט, מאחר ואינו מבין את מהות העבירות המיוחסות לו. כמו כן, קבעה חוות הדעת כי המערער מצוי במצב פסיכוטי פעיל. המלצת חוות הדעת היתה כי המערער זקוק לאשפוז פסיכיאטרי ולטיפול תרופתי במסגרת אשפוזית.
יצויין כי, לצורך קבלת טיפול תרופתי, הוצאה למערער הוראת אשפוז, ע"י ס/פסיכיאטר המחוזי, ד"ר נביל ג'ראיסי, ביום 30.7.06, וזו הוארכה ביום 6.8.06 לשבוע נוסף. יובהר כי בתקופה זו שהה המערער מכוח צו בית משפט בבית החולים "שער מנשה".
בפני בית משפט קמא הסכימו הצדדים כי יש להורות על הפסקת ההליכים כנגד המערער בהתאם לסעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] , התשמ"ב-1982, ואולם, בין הצדדים, נחלקו הדעות לעניין נחיצות הוצאת צו אשפוז כפוי כנגד המערער ו/או על קציבת תקופת האשפוז הכפוי מראש. בית משפט קמא, כאמור, קבע בהחלטתו כי יש לאשפז את המערער, וכי אין בסמכותו לקצוב את תקופת האשפוז.
תמצית טענות המערער
בהודעת הערעור וההודעה המתוקנת טען המערער שתי טענות עיקריות;
האחת הינה כי יש להסתפק, במקרה דנן, בהוראת ה"אשפוז האזרחי" שהוצאה למערער, שכן משהוגש כתב אישום ונמצא כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין בשל מחלת נפש
רשאי בית משפט לפי סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש, להורות על אשפוז פסיכיאטרי או קבלת טיפול מרפאתי כפוי. סמכות בית המשפט ליתן צו אשפוז כאמור, הינה סמכות שברשות להבדיל מסמכות שבחובה.
השנייה הינה, כי גם אם בוחר בית המשפט להורות על אשפוז כפוי מכוח סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש (אשפוז ב"מסלול הפלילי") הרי שעל בית המשפט לקצוב את תקופת האשפוז בעת מתן הצו, כאשר לעניין זה מפנים ב"כ המערער לפסיקה בה הוצאו צווים כאמור לתקופות זמן קצובות. לטענת המערער לבית המשפט יש סמכות טבועה לקצוב את משך תקופת האשפוז, מעבר לכך שעקרון המידתיות מחייב, לשיטת המערער, את קציבת תקופת האשפוז.
בתמצית עיקרי הטיעון אשר הונחו בפני בית המשפט ביום 5.12.06, זנחו ב"כ המערער את טענתם בדבר העדפת האשפוז "האזרחי", ומיקדו את טענותיהם בטענה בדבר קציבת משך האשפוז "הפלילי" שהושת על המערער בבית משפט קמא, תוך שימת דגש על ההבדלים שבין ה"אשפוז הפלילי" ל"אזרחי".
תמצית טענות המשיבה
משהוגש כתב אישום, בגין עבירה שנעברה, מורה חוק טיפול בחולי נפש לפנות אל "המסלול הפלילי" שבחוק ולא לזה "האזרחי". הוראות סעיף 15 לחוק טיפול בחולי נפש אינם מתירים לבית המשפט לפנות לחלופה של אשפוז ב"מסלול האזרחי". היינו, משקבע בית המשפט, על סמך חוות הדעת שהונחה בפניו, כי הנאשם זקוק לאשפוז, האפשרות היחידה העומדת בפני בית המשפט היא מתן צו אשפוז כפוי או טיפול מרפאתי כפוי. כמו כן, טוענת המשיבה כי לבית המשפט אין סמכות לקצוב את תקופת האשפוז כאשר מדובר באשפוז ב"מסלול הפלילי".
השאלה שבמחלוקת
משזנח המערער את טענתו בדבר "הסתפקות בהוראת האשפוז האזרחית שהוצאה ע"י הפסיכיאטר המחוזי", נותרו שתי שאלות הדורשות הכרעה, כאשר האחת נגזרת מהשנייה;
האם כאשר בית המשפט מפעיל את סמכותו הקבועה בסעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש ומורה על אשפוזו של נאשם, יכול הוא גם לקצוב את תקופת האשפוז.
באם התשובה על כך הינה חיובית, נגזרת מכך השאלה, מהו משך הזמן אשר יש לקצוב לתקופת אשפוזו של המערער.
דיון
בפתח הדברים נציין כי, אין חולק בדבר קיומם של הבדלים מהותיים בין האשפוז "במסלול הפלילי" ל"מסלול האזרחי". הבדלים אלו קיבלו ביטוי נרחב בפסיקת בית המשפט העליון, נציין בהקשר זה את דבריו של כב' השופט חשין בבש"פ 2305/00
פלוני נ' מ"י, פ"ד נד(4) 289, בעמ' 312:
"
לסיכום הדברים נוכל לומר זאת: המסלול האזרחי לטיפול בחולי נפש - או לטיפול במי שיש ראיות לכאורה להיותם חולי נפש - שונה שוני ניכר מן המסלול הפלילי לטיפול בהם. במסלול האזרחי בעלי הסמכות הם הפסיכיאטרים המחוזיים והוועדות הפסיכיאטריות, ואילו בית המשפט אין קנויה לו סמכות אלא בשיבתו לערעור על החלטותיהן של ועדות פסיכיאטריות.
