1. בתאריך 3.7.06 בתחנת המשטרה בנצרת נחקר המערער על ידי שוטר שמילא את תפקידו כחוק. לאחר סיום החקירה, תקף המערער שלא כדין את השוטר בכך, שדחפו, תפס את ידו השמאלית בכח וגרם לו לשריטה. בהמשך, גרם המערער נזק במזיד ושלא כדין לרכוש במשרד השוטר, בכך שקרע תיק חקירה, שבר כיסוי של תעלות החיווט במשרד ושבר את המחשב האישי שלו. בהמשך, איים המערער בפגיעה שלא כדין בשוטר באומרו לו, שהוא עוד יראה לו וזאת בכוונה להפחידו ולהקניטו.
המערער הודה בעובדות הנ"ל לאחר שנמחקה אחת מהוראות החיקוק. המערער ביקש שלא להרשיעו בדין. לשם כך, הזמין בית משפט השלום (כב' הנשיא כתילי) תסקיר של שירות המבחן.
בתסקירו מיום 10.4.07 עמד שירות המבחן על נסיבותיו האישיות של המערער וציין, כי הוא קיבל אחריות למיוחס לו בכתב האישום והביע חרטה כנה ואמיתית. בשל התרשמותו החיובית מן המערער ומשסבר שהרשעה בדין עלולה לפגוע בתוכניותיו של המערער בהמשך לימודיו, סבר שירות המבחן כי יש מקום להימנע מהרשעה במקרה זה ולהעדיף את השיקול השיקומי חינוכי על פני השיקול הענישתי. משכך, המליץ שירות המבחן להטיל על הנאשם של"צ, להעמידו במבחן, כאשר בתקופת המבחן ישתתף המערער בקבוצה טיפולית של "אלימות רחוב".
2. לאחר שעיין בתסקיר שירות המבחן ולאחר ששמע את טיעוני הצדדים, הגיע בית משפט קמא לכלל מסקנה, כי במקרה דנן לא מתקיימות נסיבות חריגות ויוצאות דופן אשר מצדיקות את אי הרשעתו של המערער; לפיכך, בית המשפט הרשיע את המערער בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, עבירות של תקיפת שוטר במילוי תפקידו, עבירה לפי סעיף 273 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "
חוק העונשין"), הפרעת שוטר במילוי תפקידו, עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין, היזק לרכוש במזיד, עבירה לפי סעיף 452 לחוק העונשין ואיומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין.
בהמשך, בית המשפט גזר על המערער, בהתאם להסדר לעניין העונש, אליו הגיעו ב"כ הצדדים, ביצוע של"צ בהיקף של 200 שעות ומבחן למשך 18 חודשים.
3. ערעורו של המערער מופנה כנגד עצם הרשעתו בעבירות נשוא כתב האישום המתוקן. לטענת ב"כ המערער, בית משפט קמא לא איזן כראוי בין השיקולים המתנגשים במבחן שנקבע בהלכת כתב (ע"פ 2083/96
תמר כתב נ'
מדינת ישראל, פ"ד נ"ב (3), 337).
עוד טוען ב"כ המערער, כי הרשעת המערער פוגעת פגיעה חמורה בעתידו של המערער, הלומד במכללה האקדמית הערבית לחינוך והבונה את עתידו להיות מחנך ומורה. ב"כ המערער מדגיש, כי משרד החינוך לא יעסיק את המערער במידה וקיימות בעברו הרשעות בפלילים. עוד טוען המערער, כי הוא עבר קבוצת הטיפול בהצלחה ומבקש ליתן לו הזדמנות לבחון את הטיפול אשר עבר. לטענת ב"כ המערער אין בעברו של המערער כדי למנוע מבית משפט זה ליתן לו הזדמנות נוספת, שכן במקרה הקודם הוטל עונש בדמות של"צ אולם לא ניתן כל טיפול למערער ולא אובחנה הבעיה ממנה סבל, כאשר במקרה דנן, זיהה שירות המבחן את מקור הבעיה והמליץ על מתן טיפול בנוסף לעונש החינוכי.
4. לפי בקשת ב"כ המערער, ובהעדר התנגדות מטעם ב"כ המשיבה, הורינו על הגשת תסקיר משלים ועדכני אודות המערער. גם בתסקיר המשלים חזר שירות המבחן וציין, כי הרשעה בדין עלולה לפגוע בתוכניותיו של המערער להמשך לימודיו ועלולה לצמצם אפשרויות התעסוקה שלו בעתיד וכן לפגוע בדימויו והערכתו העצמית ולגרום לנסיגה בתיפקודו הכללי. משכך, שב שירות המבחן וחזר על המלצתו הקודמת, לפיה יש מקום לבטל את ההרשעה במקרה זה.
5. ב"כ המערער חזר בפנינו על טיעוניו שבהודעת הערעור וביקש לקבל את הערעור, לבטל את הרשעת המערער ולהסתפק בעונש החינוכי שהוטל עליו (של"צ ומבחן).
מנגד, ביקשה ב"כ המשיבה לדחות את הערעור בשל חומרת מעשיו של המערער. ב"כ המשיבה הצביעה על פסק הדין הקודם בעניינו של המערער, שם נשפט בגין תקיפת ילד בן 12 ובית המשפט החליט שלא להרשיעו, אך המערער חזר על מעשיו והפעם כלפי שוטר. ב"כ המשיבה סבורה, כי לא מתקיימים במקרה זה הקריטריונים שנקבעו בהלכת כתב לאי הרשעתו של המערער.
6. לאחר שעיינו בהודעת הערעור על נספחיה, בשני התסקירים שהוגשו מטעם שירות המבחן, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, באנו לכלל מסקנה, כי דין הערעור להדחות.
אין חידוש בטיעוניו של הסניגור בפנינו. כל הטענות שהשמיע בפנינו הושמעו בפני בית משפט קמא. בהכרעת דינו של בית משפט קמא לא נפל כל פגם המצדיק את התערבותנו. בית המשפט בחן את טענות המערער בהתאם להלכת כתב והגיע למסקנה, כי במקרה זה לא מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מכלל ההרשעה. בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי שני התנאים המצטברים שנקבעו בהלכת כתב (כי על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם וסוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים), אינם מתקיימים בעניינו של המערער.
7. כמו בית משפט קמא גם אנו סבורים, כי אין המדובר במעורבותו הפלילית הראשונה של המערער, שהיה מעורב בארוע אלים קודם, שם זכה לקבל הזדמנות ובית המשפט לא הרשיעו בדין. מעורבותו הפלילית של המערער במקרה זה מעידה על אופיו האלים; אם כך מעז המערער להתנהג בתחנת המשטרה וכלפי שוטר שחקר אותו, אין לשלול את האפשרות שהוא יתנהג באותה צורה גם מחוץ לתחנת המשטרה ואולי ביתר שאת.
8. גם אם מתקיים התנאי הראשון שנקבע בהלכת כתב, וגם זאת לא הוכח, עדיין אנו רחוקים מלקבוע, כי מתקיים התנאי השני. אין להשלים, כי עבירות כלפי לובשי מדים בין כותלי תחנת המשטרה, לא יזכו לענישה הולמת, באופן שהמסר שיצא מבית המשפט יהיה מסר חד וברור, כי מי שמתנהג באלימות כלפי שוטרים, לא יצפה שיבואו לקראתו. לא בכדי נקבעו עונשי מינימום בצידה של העבירה של תקיפת שוטר בשעת מילוי תפקידו (לפי סעיף 273 לחוק העונשין) ועבירה של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו (לפי סעיף 275 לחוק העונשין).
9. שיקוליו של שירות המבחן אינם כשיקוליו של בית המשפט. המלצת שירות המבחן היא אך שיקול במכלול השיקולים שבית המשפט שוקל בעת גזירת דינו של נאשם. מלאכת גזירת הדין הינה בתחום סמכותו של בית המשפט.
בנסיבות מקרה זה לא ניתן היה לקבל את המלצתו של שירות המבחן, הן בשל כך שהמערער חזר וביצע עבירות והפעם לא נגד קטין אלא נגד שוטר בתחנת משטרה והן בשל העובדה שהוא זכה בעבר להזדמנות אך לא השכיל לנצלה.
10. לא למותר לציין, כי משנקבעה אחריותו של אדם בפלילים, יש להרשיעו. חריג שבחריגים לכלל מותיר בידי בית המשפט סמכות להימנע מהרשעה, במקרים יוצאי דופן. במקרה דנן, הן התנהלותו של המערער והן ההזדמנות הקודמת שניתנה לו, מורים כי במקרה זה לא היה מקום שלא להרשיעו בדין.
11. לאור כל האמור, אנו סבורים שדין הערעור דחיה ומורים על דחייתו.
ניתן היום י"ז בכסלו, תשס"ח (27 בנובמבר 2007) במעמד הנוכחים.