כב' השופט זיאד הווארי - אב"ד:
1. בפנינו ערעור על החלטת בית משפט השלום בבית שאן (כב' השופטת עיריה מרדכי), מיום 4/7/07, בתיק עמק 20880/04, לפיה דחה את בקשת המערער להארכת תקופת כניסתו לתוקף של צו אי שימוש בסככה ב- 12 חודשים נוספים.
2. המערער הורשע בבית המשפט קמא, על פי הודאתו, בעבירה של ביצוע עבודות ושימוש הטעונים היתר, ללא היתר, בניגוד לסעיפים 145(א); 204(א); 208; לחוק התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר) התשכ"ז 1,1967 (1) (להלן:" חוק התכנון והבניה").
ביהמ"ש קמא הטיל על המערער קנס, חתימה על התחייבות כספית בסך 15,000 ש"ח, כפל אגרה בסך 2,800 ש"ח, צו הריסה למבני הצימרים עד ולא יאוחר מיום 1.7.06 וכן ניתן צו איסור שימוש בסככה שייכנס לתוקף בעוד 15 חודש מיום מתן גזר הדין, זולת אם יהיה בידי המערער, היתר כדין.
יצוין כי ביחס לצימרים, קיבל המערער היתרים כדין, כך שלמעשה תלוי ועומד כעת כנגד המערער צו איסור שימוש בסככה.
3. ביום 15/1/07 הגיש המערער לביהמ"ש קמא בקשה להארכת תקופת כניסתו לתוקף של צו אי שימוש בסככה. בדיון צוין שהסככה קיימת עוד מ- 1981 ויש הליכי רישוי. ביהמ"ש קמא האריך את המועד לתחילת צו איסור השימוש בסככה עד ליום 1.7.07.
4. ביום 6/6/07 הגיש המערער בקשה נוספת להארכת תקופת כניסתו לתוקף של צו אי שימוש בסככה. ביהמ"ש קמא, לאחר עיון בבקשה ובתגובה, החליט לדחות את הבקשה בקובעו כי:
"טענות הצדדים נטענו ביום 21/11/05 וזכו להתייחסות פרטנית ומפורטת. הוענקה תקופה לא מבוטל. אין פתרון תכנוני באופק ואין מקום להארכת המועד לצו איסור השימוש שהוטל".
על החלטה זו הוגש הערעור שבפנינו.
5. בד בבד עם הגשת הערעור, הגיש המערער בקשה לעיכוב צו אי שימוש בסככה. ביום 30/7/07 דחה כב' השופט יצחק כהן בקשה זו והוסיף כי:
"... גם לגופו של עניין, כבר ניתנה למבקש אורכה של 20 חודש ומדובר כמצוין בבניה שלא כדין בקרקע בבעלות אחר".
6. בערעור זה טען המערער, כי המדובר בצו איסור שימוש לסככה שנבנתה לפני 30 שנה, ובה נעשה שימוש לצרכי פרנסה משך כל אותה תקופה, החל משנת 1980 ועד לאחרונה. לדידו, תכליתו של האיסור במקרה הספציפי הנדון, הוא להכניס את המערער לתהליך של השגת האישורים המתאימים תוך מתן איתות למקרים דומים שהמדינה איננה נוטה להיות טולרנטית ביחס לבניה בלתי חוקית ואולם מתחשבת במידת האפשר בנסיבות. עוד ציין ב"כ המערער כי, לביהמ"ש הזה צורפו מספר מכתבים המוכיחים מניה וביה שהמערער לא קפא על שמריו בהשגת המטרה לשמה הטיל עליו ביהמ"ש קמא את העונש, קרי, הסדרת השימוש בסככה ואולם ההתקדמות התעכבה בטיפול בשל עיכובים טכניים, תכנוניים הקשורים למנהל מקרקעי ישראל (להלן: "המנהל"), ולמועצה המקומית מגדל, ויש סבירות גבוהה כי השימוש בסככה יוסדר תוך 6 חודשים. הוסיף עוד, כי להפתעתו המוחלטת, התברר שהחלקה נשוא הסככה, חלקה 116, בגוש 15510, במגדל (להלן: "החלקה"), איננה מחולקת באופן מוגדר, באשר לא בוצעה כל פרצלציה בחלקה. המערער אינו הבעלים של החלקה אלא המועצה המקומית מגדל היא החוכרת מאת המנהל, ולמערער זכויות שימוש בנכס הנובעות משנות השימוש במקרקעין- זיקת הנאה. עוד ציין ב"כ המערער כי, המשיבה עמדה בהרחבה על הפסיקה השוללת את הגישה להאריך צווי הריסה שיפוטיים ובכך, בעצם חטאה לעיקר שכן, מדובר בהארכת מועד של צו איסור שימוש בסככה, שהייתה בשימוש 30 שנה רצופות. לא הרי הארכת מועד ביצוע צו הריסה שיפוטי, כהרי הארכת מועד ביצוע של צו איסור שימוש.
7. מנגד, ביקשה ב"כ המשיבה לדחות את הערעור. ציינה, כי נוכח העובדה שהסככה קיימת, זה זמן רב, כפי שטען המערער, לא הוציא ביהמ"ש קמא צו הריסה והורה על צו איסור שימוש. ב"כ המשיבה הוסיפה כי, ביהמ"ש קמא נעתר לבקשתו של המערער במסגרת בקשה קודמת, מהנימוקים אותם העלה לגבי ההתקדמות מול המנהל, וביהמ"ש קמא האריך לו את המועד, ב- 5 חודשים נוספים לתקופה שנקבעה בגזר הדין מלכתחילה. המדובר בתקופה של שנה ו- 8 חודשים, שהינה תקופה העולה על התקופה, שבדרך כלל קובע ביהמ"ש קמא. לשיטתה, הארכה נוספת כאמור בפסיקה, יש בה כדי לאיין את הצו מתוכנו.
ב"כ המשיבה הפנתה לתגובה שהגישה לבית המשפט הזה במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע צו אי שימוש בסככה, לפיה טענה כי, עפ"י הלכת סבן ברע"פ 4357/01
יעקב סבן נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה אונו פ"ד נו (3) (49) (להלן: "פרשת סבן"), רק אם יש טעם וצריך להיות טעם טוב, ייאות ביהמ"ש וייעתר להארכת המועד, ובענייננו לא מתקיים אותו "טעם טוב" המצדיק היעתרות לבקשת המבקש.
8. לאחרונה דן בית המשפט העליון בשורה של פסקי דין, בסוגיה של מתן ארכה לעיכוב ביצוע צו הריסה, קבע כי יש למגר תופעה זו ולהקפיד על אכיפת חוק התכנון והבניה באופן שבו לא ישמשו ההליכים המתמשכים ככלי להנצחת בניה בלתי חוקית או שימוש חורג בדרך של הארכת מועדים לביצועם של צווים משפטיים. לעניין זה, יפים דבריו של כב' השופט ג'ובראן ברע"פ 5986/06
אהרן מלכיאל נ. מדינת ישראל. תק-על 2006(3), 1027, עמ' 1029):
"אין זה מתקבל על הדעת, כי כעת תוענקנה למבקש ארכה נוספת, זאת למרות שבמשך תקופה ארוכה הוא נמנע מלציית להוראות בית-המשפט.דברים אלו ודאי נכונים, נוכח העובדה שהתופעה של בנייה בלתי-חוקית הפכה לרעה חולה במחוזותינו. מימדה הרחבים של תופעה פסולה זו, שיש לעוקרה מן השורש, מגבירים את הצורך באכיפה יעילה של דיני התכנון והבנייה ובפיקוח הדוק על בנייה ללא היתר. בהקשר זה, נודעת חשיבות רבה לביצועם של צווי הריסה במועד שנקבע לכך, זאת בכדי למנוע קביעת עובדות בשטח".
בית המשפט הדן בבקשה להארכת מועד לביצוע צו הריסה נדרש לערוך "איזון לשעה" בין הצורך לעמוד על קיומו של החוק ובין צרכיו של הפרט (ראה
רע"פ 3146/07 - חוסין ג'דיר נ' מדינת ישראל - הועדה המחוזית לתכנון ובניה, תק-על 2007(2), 395 , 396 (2007), רע"פ 5086/97 בן חור נגד עיריית ת"א-יפו, פ"ד נא(4) 625, 645). מול האינטרס הציבורי המחייב אכיפה
מיידית של צו ההריסה, רשאי הפרט להצביע בפני בית המשפט על טעמים שבגינם ראוי לעכב את ביצוע הצו.
בית המשפט העליון בפרשת סבן קבע, כי הטעם למתן ארכה לביצוע צו הריסה אמור להתבסס על סיכוי לכך שהמבנה יזכה בהכשר תוך זמן קצר, והוסיף:
"אכן כך: תופעת הבנייה הבלתי חוקית הפכה מכת מדינה - ברבות הימים והשנים צרפה עצמה מכה זו - בצד מכת גניבות רכב - לעשר המכות. ואולם הקניית סמכות רחבה לבית המשפט אין בה - כטענת המדינה - להוסיף למכה, והרי חזקה על בתי המשפט כי ידעו להפעיל שיקול דעתם כראוי. בית המשפט אמור ליתן ארכה לעבריין בנייה "אם ראה טעם לעשות כן", וטעם פירושו "טעם טוב"".
מדיניות הענישה הראויה, כפי שנקבעה בפסיקת בית המשפט העליון, הינה
שלא לאפשר את התופעה של הארכת מועדים לביצוע צווים להריסה ולאיסור שימוש חורג. בית המשפט העליון הבהיר כי תופעה זו של הנצחת בניה בלתי חוקית או שימוש חורג או הפעלת עסקים ללא רישוי לאורך זמן בדרך של הארכת מועדים לביצועם של צווים שיפוטיים, מערערת את בסיס קיומם של מוסדות התכנון והבניה ואת עצם שלטון החוק.
