המערער הועמד לדין בבית משפט השלום בנצרת, יחד עם אחר, על פי כתב אישום (פ' 3881/05), אשר ייחס להם עבירות של התנהגות פסולה, איומים, העלבת עובד ציבור, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו ותקיפה הגורמת חבלה של ממש.
ביום 24/10/06 הודה המערער בעובדות כתב האישום המתוקן, כפי תיקונו ביום 12/09/06 וכן כפי שתוקן בשנית ביום 24/10/06, כך שבסופו של דבר הורשע המערער בעבירות של התנהגות פסולה, איומים, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ותקיפת שוטר במילוי תפקידו.
במסגרת הסדר הטיעון, הסכימו הצדדים כי המערער ישלח לשרות המבחן, אשר יתייחס בתסקירו גם לשאלת ההרשעה, כאשר התביעה הצהירה כי בכל מקרה בכוונתה לעמוד על הרשעת המערער, והטיעונים בעניין זה יהיו חופשיים.
בהתאם להסדר הטיעון, קבע בית המשפט קמא (כב' השופטת ל. יונג - גפר) כי המערער ביצע את העבירות, והמערער נשלח לשרות המבחן.
בסופו של דבר, לאחר קבלת התסקיר ושמיעת טיעוני הצדדים, החליט בית המשפט קמא להרשיע את המערער בעבירות בהן הודה, וכן גזר את דינו ל - 6 חודשי מאסר על תנאי, למשך 3 שנים, לבל יעבור במהלך תקופה זו עבירה כלפי עובד ציבור, וחייבו לחתום על התחייבות בסך 1,500 ש"ח להמנע מביצוע עבירה.
הערעור הוגש על עצם הרשעתו של המערער בדין וכן על חומרת עונשו.
טיעוני באת כח המערער התמקדו בשניים; ראשית, לטענתה, נפלו טעויות עובדתיות בגזר הדין, כאשר בית המשפט התייחס לעובדות שנמחקו מכתב האישום המתוקן, ושנית, נעשתה לטענתה הבחנה בין שני הנאשמים, למרות שאין הבדל ממשי ביניהם, ולכן לא היתה סיבה שלא להמנע מהרשעת המערער, כפי שנעשה לגבי שותפו.
המשיבה מבקשת לדחות את הערעור.
ב"כ המשיבה הפנתה לכתב האישום, לאבחנה בין חלקם של הנאשמים באירועים, וכן לעברו הפלילי של המערער לעומת עברו הנקי של השותף. בנוסף תסקיר שרות המבחן ביחס למערער מדבר על בעית אלכוהול, על ביצוע העבירה תחת השפעת אלכוהול ועל אי לקיחת אחריות למעשיו.
לא מצאנו כל עילה להתערב בפסק דינה של הערכאה דלמטה.
המערער וחברו הורשעו בהתנהגות פסולה כלפי שוטרים, לאחר שהחבר עשה לעבר השוטרים תנועה מגונה ובהמשך גם איים על שוטרת וקילל אותה. לעומתו, לא הסתפק המערער במילים, אלא בעט בניידת המשטרה, ודחף אחד מהשוטרים.
בהמשך סרבו המערער וחברו להשמע להוראות השוטרים, כאשר סרבו להתלוות אליהם לתחנת המשטרה. השניים השתוללו, כאשר גם בשלב זה התנהגותו של המערער היתה החמורה יותר, הוא הניף את ידיו, איים לשבור את הניידת, ודחף שניים מן השוטרים, כדי למנוע מהם להכנס לניידת.
על פי כתב האישום המתוקן, כנוסחו בפני בית המשפט קמא, בשלב זה אף נשך המערער את אחד השוטרים בידו, וגרם לו לשריטות.
ב"כ המערער טענה כי בית המשפט קמא שגה כאשר כלל בגזר הדין התייחסות לנשיכת השוטר, ולגרימת השריטות. עם זאת, כתב האישום המתוקן (בחתימת ידו של התובע) משקף את הסכמת הצדדים, כפי שהובאה בפרוטוקול הדיון, וזו כללה מחיקת הסיפא של סעיף 6 לכתב האישום, שבו נרשם "וגרם לו לחבלה של ממש, פצע שטחי ביד" ותו לא. יתר עובדות סעיף 6 נותרו על כנן, כמו גם סעיף 7 לכתב האישום, כפי שתוקן ביום 12/09/06.
ההפניה לפרוטוקול הדיון מיום 12/09/06, איננה ממן העניין, שכן במועד זה הצהירו הצדדים על הסדר הטיעון ביחס לנאשם מספר 1, שותפו של המערער, וכתב האישום המתוקן מיום 12/09/06 כבר כולל את כל התיקונים שנעשו, כפי שהוצהר עליהם בדיון.
יתר על כן, גם אם נכונה הייתה טענת ב"כ המערער, באשר לטעות בגזר הדין, לא היה בכך כדי להביא לקבלת הערעור.
בית המשפט קמא פירט בהרחבה את ההלכה הפסוקה באשר להמנעות מהרשעה וקבע, בצדק, כי בעניינו של המערער, לא מתקיים אף אחד מן התנאים המצטברים המצדיקים המנעות מהרשעה. משמע, מהות העבירות ונסיבות ביצוען מחייבות תגובה הולמת, ואינן מאפשרות המנעות מהרשעה. בנוסף, לא הוכח כי יגרם למערער נזק, החורג מן המידה הראויה, באם יורשע.
בית המשפט קמא גם בחן החלטה זו, לאור עקרון אחידות הענישה, בהתחשב בכך שהנאשם האחר לא הורשע, וקבע כי עקרון זה איננו מחייב החלת דין שווה על השניים, וגם בכך אנו מסכימים עם קביעתו.
המערער הורשע בעבירה של תקיפת שוטר, אשר לא יוחסה לחברו. מעשיו היו חמורים פי כמה, ובניגוד לשותפו, יש בעברו הרשעה אחת. כמו כן, תסקיר שרות המבחן של השותף הצביע על כך שמדובר בחייל שהתנהגותו ללא רבב, בעוד שביחס למערער היה המצב שונה.