ע"פ
בית המשפט המחוזי נצרת
|
1116-07
29/05/2007
|
בפני השופט:
1. זיאד הווארי - אב"ד 2. גבריאלה (דה-ליאו) לוי 3. הלמן אסתר
|
- נגד - |
התובע:
מוחמד עארף שחאדה עו"ד חמאיסה
|
הנתבע:
ו.מ.לתכנון ובניה מבוא העמקים עו"ד מויס
|
פסק-דין |
המערער הורשע בבית המשפט השלום בבית שאן (עמק 20365/05) בעבירות על חוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965, לאחר שבנה בית מגורים בן 3 קומות, מעל קומת עמודים מפולשת, ששטחו הכולל כ - 480 מ"ר, והכל ללא היתר כנדרש על פי החוק.
בית המשפט קמא, (כב' ס. הנשיא, השופטת ע. מרדכי) הטיל על המערער קנס בסך 27,000 ש"ח וחייבו לחתום על התחייבות כספית בסך 50,000 ש"ח להמנע מביצוע העבירה.
המערער צמצם את הערעור בפנינו לחומרת העונש, ומבקש לקבוע כי בית המשפט קמא החמיר בעונשו יתר על המידה, ולא התחשב בנסיבות המיוחדות המקלות של המקרה, וכן בעברו הנקי של המערער ובעובדה שהבנייה הוכשרה ע"י קבלת היתר בנייה.
המשיבה התנגדה לקבלת הערעור, והפנתה להכרעת הדין ולגזר הדין של בית המשפט קמא, לנימוקיו ולנסיבות החמורות בהן בוצעה העבירה.
לאור האמור, טענה ב"כ המשיבה כי העונש שהוטל על המערער הינו ראוי ואף מקל.
ב"כ המשיבה הוסיפה כי המערער לא היה תם לב, והוא המשיך בבנייה גם לאחר שבקשתו לקבלת היתר בנייה נדחתה על ידי הועדה. עוד ביקשה ב"כ המשיבה ליתן את הדעת לפרק הזמן שחלף מאז הבנייה ועד לקבלת ההיתר.
לאחר ששמענו טיעוני הצדדים ועיינו במסמכים שהונחו בפנינו, לא מצאנו כל עילה להתערב בגזר דינה של הערכאה הראשונה.
נסיבותיו יוצאות הדופן של המקרה פורטו בהרחבה בהכרעת הדין, ואף שיש בהן פן מקל, הן מצביעות על התנהלות בעייתית של המועצה המקומית כפר כנא, שהמערער איננו יכול להסתתר אחריה, ובמקביל מלמדות על התנהגותו של המערער, שגם היא לא היתה תמת לב.
בקצרה יאמר, כי המערער היה במועדים הרלבנטים, עובד מחלקת התחזוקה של המועצה המקומית כפר כנא.
בשנת 2002 לערך הציע המערער לראש המועצה דאז להרוס את ביתו ולהפריש חלק מחלקתו לצורך הרחבת הכביש הסמוך לביתו.
הצעה זו קסמה לראש המועצה, והוא אף הסכים לשלם למערער סכום של כ - 50,000 ש"ח תמורת הסכמתו זו. ראש המועצה אישר את גרסת המערער בעניין זה, וכן אישר כי הוא הורה למחלקת ההנדסה במועצה להכין עבור המערער תוכניות לקבלת ההיתר ולפעול להוצאתו.
בפועל לא נעשה דבר, לא הוכנו תוכניות על ידי המועצה והנושא לא טופל על ידה.
בית משפט קמא התייחס לבעיתיות בהתנהלות זו, אך קבע כי מן האמור (ועובדות נוספות שפורטו בהכרעת הדין), ברור כי הן ראש המועצה והן המערער היו מודעים לכך, שיש צורך בקבלת היתר בנייה כדין בטרם יוכל המערער לבנות את ביתו החלופי, וכי הגורם המוסמך להנפיק את ההיתר הינה הועדה המקומית לתכנון ובניה, ולא ראש המועצה המקומית.
טענות ב"כ המערער לזהות הגופים כפי שהועלו בפנינו הינן חסרות כל בסיס, מכל מקום אין חולק כי היתר כדין לא ניתן לפני תחילת ביצוע עבודות הבנייה, ובקשה שהגיש המערער עצמו לועדה, נדונה על ידה ונדחתה
ביום 15/01/04.
אף שנדחתה בקשתו, ביום 21/10/04 נתגלה כי המערער בנה שלד של מבנה בן 4 קומות, מתוך ידיעה ברורה כי בקשתו להיתר נדחתה.
בית המשפט קמא תיאר בהכרעת הדין כיצד הזדרזו המערער, ראש המועצה ועובדי מחלקת התחזוקה של המועצה, חבריו לעבודה של המערער, לבנות את שלד המבנה, במימון חלקי של המועצה.
חלק מן הקומות הושלמו ואוכלסו מאוחר יותר על ידי המערער ובני משפחתו.
התנהלותה השערורייתית של המועצה לא שחררה את המערער מאחריותו לביצוע העבירה, וב"כ המערער איננו טוען עוד בפנינו כנגד העובדה שהמערער הורשע בדין, אלא סבור שיש בנסיבות שפורטו לעיל כדי להביא להקלה בעונשו של המערער.
בית המשפט קמא לא התעלם מן הנסיבות הכוללות ומנסיבותיו האישיות של המערער, כאשר הטיל עליו עונש מתון יחסית ואף מקל, בהתחשב בהיקף הבניה, ובהתעלמותו של המערער מדחיית בקשתו לקבלת ההיתר.