1. המערער הועמד לדין בבית משפט השלום לתעבורה בנצרת בגין עבירה של נהיגה בשכרות - עבירה לפי סע' 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961, להלן: "
פקודת התעבורה".
עפ"י כתב האישום, ביום 29.05.05 נתפס המערער נוהג בהיותו שיכור, כאשר מתוצאות בדיקת הנשיפה, אשר נערכה למערער, נמצא כי ריכוז האלכוהול בליטר אחד של אויר היה 625 מיקרו גרם, כמות העולה על הקבוע בפקודת התעבורה.
2. המערער כפר תחילה במיוחס לו והתיק נקבע לשמיעת הוכחות. אולם בטרם הוחל בשמיעת ראיות, הגיעו הצדדים להסדר טיעון, על פיו חזר בו המערער מכפירתו והודה במיוחס לו. עוד סוכם בין הצדדים כי, בטרם הרשעה יישלח המערער לקבלת תסקיר שרות המבחן. בישיבה זו נכח סניגורו דאז של המערער, אולם המערער לא התייצב.
3. לאחר קבלת תסקיר שרות המבחן, הגיעו הצדדים לידי הסדר טיעון, על פיו הנאשם לא יורשע בדין, יוטל עליו צו שרות לתועלת הציבור בהיקף של 100 שעות, וכן פסילה בפועל למשך 24 חודשים, הכל בהתאם להמלצת שרות המבחן. בישיבה זו נכחו הן המערער והן סניגורו הקודם.
4. ביהמ"ש קמא אימץ את הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים, וקבע כי המערער ביצע את המיוחס לו בכתב האישום מבלי להרשיעו בדין, והטיל עליו כמפורט להלן:
א) צו של"צ בהיקף של 100 שעות, אשר יבוצעו במסגרת חי פארק בקרית מוצקין וזאת בהתאם לתוכנית, אשר הוכנה ע"י שרות המבחן;
ב) פסילה בפועל של 24 חודשים מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה וזאת בניכוי 30 ימי פסילה מינהלית.
5. ביום 18/02/07 הגיש סניגורו דכאן של המערער לביהמ"ש קמא בקשה לחזרה מהודיה. ביהמ"ש קמא דחה בקשה זו בנימוק כי "בית המשפט קם מכסאו וסיים את מלאכתו".
6. הן בהודעת הערעור והן בטיעוניו בפניי, טען ב"כ המערער כי המערער הנו ממוצא רוסי ואינו בקיא דיו בשפה העברית, לא כל שכן בשפה המשפטית. לדידו, ביהמ"ש קמא לא הסביר למערער את טיב הודייתו, לא כל שכן באמצעות מתורגמן לשפה הרוסית, ולא דאג לכך כי המערער יאשר בעצמו, או באמצעות מתורגמן, כי הבין משמעות הודייתו והשלכותיה. ביהמ"ש קמא אף לא הזהיר את המערער ולא הבהיר לו כלל ועיקר, כי הוא אינו כבול בהסדר הטיעון, ולא בדק שאכן המערער הבין זאת. עוד טען כי ביהמ"ש קמא לא בירר בטרם אישר את הסדר הטיעון, אם המערער הבין את תוכן הסדר הטיעון, ולא בירר עם המערער אם הוא מאשר ההסדר. לשיטתו, נפלו בפסק דינו של ביהמ"ש קמא פגמים היורדים לשורשו של עניין. על כן, ביקש לאפשר למערער לחזור בו מהודייתו, ולהחזיר התיק מהשלב שבו הופסק להמשך שמיעה בפני ביהמ"ש קמא.
לחילופין מלין המערער על חומרת העונש, אשר הוטל עליו בכל הקשור לרכיב הפסילה בפועל. לשיטתו, ביהמ"ש קמא לא הפעיל שיקול דעת, עת שהטיל על המערער עונש פסילה בפועל לתקופה כה ארוכה, אם כי שימש כ"חותמת גומי" שעה שאישר את הסדר הטיעון באופן אוטומטי. לטענת ב"כ המערער, ביהמ"ש קמא לא התחשב בנסיבות המקלות בעניינו של המערער, וגם לא בנסיבותיו האישיות כפי שפורטו בתסקיר שרות המבחן, ואף לא התחשב בהמלצת שרות המבחן. ביהמ"ש גם לא התחשב בעובדה, כי לא אירעה תאונה כתוצאה מביצוע העבירה המיוחסת למערער, ולעובדה כי עברו התעבורתי של המערער אינו מכביד.
מנגד, ביקש ב"כ המשיבה לדחות את הערעור. לטענתו, המערער היה מיוצג לאורך כל הדרך ע"י עורך דין, אותו הוא בחר בעצמו. למערער ניתנה כל האפשרויות לנהל משפט הוגן, לרבות הגעה להסדר טיעון עם המשיבה, וזאת בהתחשב בהמלצת שרות המבחן. לדידו, אין בטענות אשר העלה המערער כנגד בא כוחו דאז כדי לבטל את ההליך, אשר התנהל בפני ביהמ"ש קמא, ואת פסק הדין אשר נולד בעקבות הליך זה. טען עוד, כי תקופת הפסילה אשר הוטלה על המערער, הנה תקופה מינימלית. גם העונש הנלווה, אשר הוטל לצדו של עונש הפסילה בפועל (צו של"צ), הנו עונש קל ביחס לחומרת המעשים המיוחסים למערער. באשר לעברו התעבורתי של המערער, טען ב"כ המשיבה כי עבר זה כולל 3 עבירות מן החמורות, בעוד שמדובר באדם אשר מחזיק רישיון נהיגה מזה תקופה קצרה יחסית. לטענת ב"כ המשיבה, ביהמ"ש קמא הזהיר את המערער, כי אין הוא כבול בהסדר הטיעון, אם כי מחמת טעות הדברים לא נרשמו בפרוטוקול, בעוד שלטענתו של ב"כ המשיבה אין בכוחה של טעות זו, כדי לבטל את פסק דינו של ביהמ"ש קמא.
7. מעיון בגיליון הרשעותיו הקודמות של המערער עולה כי, למערער רישיון נהיגה מאז שנת 1996, ולחובתו 3 הרשעות קודמות שכוללות עבירה של נהיגה בכיוון ההפוך בכביש חד סטרי, נהיגה במהירות ועבירה של עקיפה שלא כחוק.
8. הלכה היא כי בית המשפט אינו צד לעסקת טיעון, אינו קשור בה, ואין הוא מחויב לאמצה. על התביעה אף להימנע מליצור הרושם כי עסקת הטיעון אליה הגיעה עם הנאשם מחייבת או אפילו "כמעט" מחייבת את ביהמ"ש (ר' ע"פ 188/84
משה בן ישראל מאיה נ' מדינת ישראל
, פ"ד לח(3), 162, 164).
וכלשונו של כב' השופט לוין בע"פ 3971/90
אילנה אסיס נ' השופטת
ויקטוריה אוסטרובסקי ואח'
, פ"ד מה(1), 661:
"כאשר מובאת לידיעתו של שופט עיסקת טיעון, טוב יעשה, אם ינהג לפי הקווים המנחים המובאים בע"פ
532/71
, היינו, יודיע לנאשם, שאין הוא רואה עצמו קשור לא בהסכם ולא במה שהתובע יבקש ממנו לעניין העונש.
...
אין השופט צריך להביע דעה או רמז לדעה, מה, לדעתו, העונש המתאים
או מה דעתו על ההסכם. על השופט להרחיק עצמו, ככל האפשר, מכל נקיטת עמדה להסכמי התביעה והסניגוריה, למעט עניין ההדגשה וההבהרה, שהוא אינו צד להסכם ואינו קשור בו ותו לא".
(ר' גם ע"פ 180/84
חאלד חאלדי נ' מדינת ישראל
, פ"ד לח(1), 836-838; ע"פ 486/86
בן ציון קשת נ' מדינת ישראל
, פ"ד מ(3), 474).
בע"פ 1958/98
פלוני נ' מדינת ישראל
, פ"ד נז(1), 577 נקבע:
"בטרם יקבל בית
-המשפט את הודיית הנאשם, יסביר לו בית
-המשפט כי הוא אינו קשור להסדר הטיעון, וכי קיימת אפשרות שלא יגזור עליו את העונש המוסכם בינו לבין התביעה.
בית
-המשפט יוודא כי ההודיה היא הודיית אמת, וכי הנאשם הבין את משמעות הודייתו ואת התוצאות הצפויות בעקבותיה. משמעות הדבר היא כי הודיית נאשם הניתנת בפני בית
-המשפט אסור שתהא הודיה על
-תנאי או הודיה מסויגת, שכן יהא בכך כדי לחתור תחת בירור אמיתותה של ההודיה על
-ידי בית
-המשפט ותחת בחינת הבנתו של הנאשם את משמעות הודייתו". (ההדגשה אינה במקור)
