בפני ערעורה של המערערת על הכרעת דינו של בית משפט השלום בחדרה (להלן: "בימ"ש קמא") במסגרת ת.פ. 3311/04 (כב' השופט מ. מסארווה), אשר ניתנה ביום 9.7.06 ובה זיכה בימ"ש קמא את המשיב מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. המשיב זוכה מאישום של שימוש ללא היתר במבנה המשמש כעסק למכירת חפצי נוי וכלי אוכל שנבנה על חלקה השייכת למשיב.
המשיב, בעליה של חלקה 50 בגוש 20426 באום אל פחם, אשר יעודה הינו יעוד חקלאי (להלן: "החלקה"), השכיר את החלקה לנאשם מס' 2 בת.פ. 3311/04. במסגרת הליך קודם, אשר קדם לת.פ. 3311/04, הואשמו שני הנאשמים בבניית מבנה ללא היתר ובסטיה מתוכנית, זאת בגין מבנה שנבנה על החלקה והמשמש כעסק למכירת חפצי נוי וכלי אוכל (ת.פ. 2210/01). במסגרת ההליך הקודם, הורשע הנאשם הנוסף על פי הודאתו ונגזר עליו, בין היתר, להרוס את המבנה נשוא האישום וכן ניתן כנגדו צו איסור שימוש למבנה, אלא אם יהיה לו היתר כדין. המשיב, שהינו הבעלים של החלקה, הצהיר כי לא יתנגד להריסת המבנים ולא יתיר שימוש שאינו חקלאי בחלקה ולכן ניתן כנגדו צו הריסה ללא הרשעה.
לאחר שחלף המועד לביצוע צו ההריסה שניתן כנגד הנאשמים ונתברר כי המבנה לא נהרס ואין לנאשמים היתר בניה לגבי המבנה הוגש כתב אישום נוסף כנגד הנאשמים, ת.פ. 3311/04, בתיק נשוא ערעור זה. בימ"ש קמא הרשיע את הנאשם השני על פי הודאתו באי קיום צו בימ"ש ובשימוש במבנה שלא על פי ייעוד המקרקעין ומבלי שניתן היתר בניה למבנה. באשר למשיב, המאשימה חזרה בה מן האישום הראשון שעניינו אי קיום צווי בית משפט והמשיב זוכה על ידי ביהמ"ש קמא מהאישום השני שעניינו שימוש ללא היתר ובסטיה מתוכנית. בימ"ש קמא קבע לגבי המשיב כי אין כל ראיה בדבר שימוש שנעשה על ידו במבנה נשוא כתב האישום וכי עצם העובדה שהמשיב הינו בעלים או בעלים משותפים בקרקע אינה מצדיקה הרשעתו בעבירה של שימוש. נקבע כי נסח הרישום הוא הראיה היחידה שיש בה כדי לערב את המשיב בעבירה נשוא האישום השני וכי אין להרשיעו מכוח סעיף 208 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה") וזאת מאחר שבהליך הקודם הסכימה התביעה לביטול האישום כנגדו בגין שימוש. כן נקבע כי בהעדר שימוש בפועל במבנה על ידי המשיב, אין הצדקה להעמידו לדין ויש לזכותו מעבירה של שימוש ללא היתר ובסטיה מתוכנית.
המערערת טוענת כי טעה בימ"ש קמא בפרשו את סעיף 208 לחוק התכנון והבניה ובכך שסבר כי נדרש שימוש בפועל של בעל הקרקע לצורך הרשעתו. כן טוענת המערערת כי טעה בימ"ש קמא כאשר סבר כי כתב האישום בהליך הקודם (ת.פ. 2210/01) כנגד המשיב בוטל. עוד טוענת המערערת כי שגה בימ"ש קמא משקבע כי אין בחומר הראיות כדי להצביע על מעורבות המשיב וכי נסח הרישום הוא הראיה היחידה שיש בה כדי לערב את המשיב בעבירה.
המשיב טוען כי באישום השני לכתב האישום בת.פ. 3311/04 לא נטען שהמשיב הוא בעלים של הקרקע, אלא נטען כי הוא משתמש בפועל במקרקעין. על כן, טוען המשיב, צדק בימ"ש קמא משזיכה את המשיב מעבירה של שימוש ללא היתר מאחר שלא הוכח כי המשיב השתמש בפועל במבנה.
אינני מקבל את טענות המשיב לעניין זה. לא ניתן לקבל את הטענה כי המערערת ביקשה להביא את המשיב לדין בפני בימ"ש קמא בגלל שהוא משתמש בפועל ולכן גם לא ניתנה למשיב הזדמנות לטעון כנגד הטענה כי הוא משתמש במבנה מעצם היותו הבעלים של החלקה.
המשיב הואשם במסגרת האישום השני לכתב האישום בעבירות שימוש ללא היתר ובסטיה מתוכנית, בין היתר לפי סעיפים 204 ו- 208 לחוק התכנון והבניה. על כן, מאחר וסעיפים אלו נכללו בהוראות החיקוק לפיהן הואשם המשיב, היה עליו להתגונן כנגד העבירות מכוח סעיפים אלו והמשיב איננו יכול לטעון כעת כי לא ידע שהוא מואשם בשימוש במבנה ללא היתר ובסטיה מתוכנית מכוח היותו הבעלים של החלקה.
יש לציין כי טענה לפגם שנפל בכתב האישום הינה טענה מקדמית שאין הנאשם רשאי להעלות בשלב מאוחר של המשפט אלא ברשות בית המשפט.
ראה:
ע"פ 1523/05
פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1), 2813, עמ' 2830.
אך בענייננו, גם לו הייתי סבור כי יש להרשות לנאשם להעלות טענה זו בשלב זה, אינני סבור כי נפל פגם בכתב האישום, כפי שטוען המשיב בפני. אפרט להלן.
סעיף 208 לחוק התכנון והבניה מאפשר גם הרשעתו של בעל המקרקעין בשעת ביצוע העבירה בעבירה של שימוש ללא היתר. זאת בתנאי שהעבירה נעברה בידיעתו או שהוא לא נקט בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראת חוק זה והתקנות בנוגע לעבודה הנדונה.
בעבר נקבע בפסיקה כי ממבנהו של סעיף 208 לחוק עולה, שעקרונית אחריותו של הנאשם לפי סעיף 204 אינה מותנית במחשבה פלילית -MENS REA .
ראה:
ד"נ 12/81
ש' שפירא ושות' ו-3 אח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(3), 645, עמ' 656-657.
על כן, העבירה הקבועה בסעיף 208 לחוק הינה מסוג העבירות אשר בעבר היו עבירות של אחריות מוחלטת וזאת כדי לדרבן את בעלי המקרקעין ו/או המחזיק או המשתמש בהם לזהירות מרבית כדי למנוע תקלות למיניהן בכל דרך אפשרית. עם זאת, לאור סעיף 22 לחוק העונשין, אשר הפך את עבירות האחריות המוחלטת לעבירות אחריות קפידה, ולאור התנאים שנקבעו בסעיף 108(ב) לחוק התכנון והבניה, אשר מסייגים את האחריות המוחלטת, הפכה העבירה לעבירה של אחריות קפידה ובכך הציב המחוקק "פתרון הוגן לבעיית האחריות המוחלטת".
ראה:
א. לדרמן, "האחריות המוחלטת בפלילים: הבעיה ודרכים לפתרונה",
מחקרי משפט ג', 120;
ע"פ 880/85
מ"י נ' "דן", פ"ד מא(2), 533, שם דובר על עבירה על פי חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, תשי"ח - 1957 וצו הפיקוח על מצרכים ושירותים, אך הדברים נכונים גם לענייננו.