פסק-דין בתיק עפ 1028/06

1.         המערער (המשיב בע"פ 1016/06) הועמד לדין בבית המשפט השלום בנצרת (ת.פ. 1372/05) באשמת ביצוע עבירות של קבלת דבר במרמה, עבירה לפי סעיף 415 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן:"חוק העונשין") ושימוש במסמך מזויף, עבירה לפי סעיף 420 לחוק העונשין.

2.         המערער הודה בעובדות כתב האישום וביקש שלא להרשיעו.

לאחר קבלת תסקיר שרות המבחן, החליט בית המשפט קמא (כב' הנשיא ת. כתילי) להמנע מהרשעת המערער.

על המערער הוטל צו שרות לתועלת הציבור בהיקף של 300 שעות וכן חויב לשלם פיצוי למל"ל בסך 10,000 ש"ח.

3.         בפנינו ערעור המאשימה על ההמנעות מהרשעת המערער, בגדרו מבקשת היא להרשיעו ולגזור עליו עונשים הולמים, לרבות מאסר בפועל.

            מצד שני, המערער מלין על חומרת העונש שהוטל עליו, בכל הנוגע לפיצוי למתלונן. לטענתו, לא היה מקום כלל להטיל פיצוי למתלונן, בנסיבות הענין, שכן לא התמלאו אף אחד מיסודות סעיף 77 לחוק העונשין, ולחילופין, הוא מבקש להתערב בסכום הפיצוי שנקבע, אשר אינו תואם להנחתו את הנזק השולי שנגרם, אם בכלל, למתלונן.

4.         דעתנו כדעת המערערת.

5.         ביום 27.11.01 הגיש המערער למוסד לביטוח לאומי תביעה לדמי אבטלה, לתביעתו צירף תלוש שכר ואישור עבודה מזויפים, בידיעה כי הם מזויפים, וזאת במטרה להכשיר קבלת דמי האבטלה.

            בהסתמך על מצג השווא דלעיל, קיבל המערער במרמה דמי אבטלה בסכום של למעלה מ - 15,000 ש"ח.

6.         ההלכה היא כי האינטרס הציבורי מחייב כי מי שנמצא אשם בדין יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל והסמכות הנתונה לבית המשפט להימנע מהרשעה יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. " שימוש בסמכות הזאת כאשר אין צידוק ממשי להימנע מהרשעה מפרה את הכלל. בכך נפגעת גם שורת השוויון בפני החוק". (ע"פ 2796/03 - ברטי ביבס נ' מדינת ישראל , תק-על 2004(3), 16 ,עמ' 23).

השיקולים שבאינטרס הציבורי שמים דגש על חומרת העבירה ונסיבותיה ועל האפקט הציבורי של ההרשעה. " הכלל הוא שיש להרשיע נאשם שעבר עבירה, ומי שטוען את ההיפך שומה עליו לשכנע את בית המשפט ששיקולי השיקום גוברים במקרה האינדיוידואלי על השיקולים שבאינטרס הציבורי" (ע"פ 2083/96 - תמר כתב נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(3), 337 ).

בעקבות "הלכת כתב" (בע"פ 2083/96 שאוזכר לעיל) "הימנעות מהרשעה אפשרית איפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל".

עוד נפסק כי בית המשפט נדרש לאזן בין השיקולים הנוגדים: האינטרס הציבורי אל מול נסיבותיו האינדיבידואליות של הנאשם. " בראייה כוללת, נשקל מן הצד האחד הצורך במיצויו של ההליך הפלילי בדרך של הרשעת העבריין כדי להשיג בכך, בין היתר, את גורם ההרתעה והאכיפה השוויונית של החוק. שיקול ציבורי זה פועל במישנה תוקף ככל שחומרת העבירה גדולה יותר והנזקים לפרט ולציבור מביצועה גוברים"  (ע"פ 2669/00 - מדינת ישראל נ' פלוני ו-3 אח' . פ"ד נד(3), 685 ,עמ' 689-690).

7.         כמפורט לעיל, נדרשים שני תנאים מצטבררים להימנעות מהרשעה, במקרה שבפנינו, לא הוכח קיומו של אף לא אחד מהם.

8.         אף שמדובר באירוע בודד, העבירות שבוצעו על ידי המערער הן פרי תכנון מחושב, שנועד להונות את המוסד לביטוח לאומי ולהוציא ממנו כספי ציבור.

            מטרתו של המערער היתה הפקת רווח כספי ע"י הצגת מצג השווא, תוך ניצול הקופה הציבורית לטובתו.

            האינטרס הציבורי בהרתעה מפני ביצוען של עבירות מסוג זה נובע מעצם חומרתן ומן העובדה שההתחקות אחר עושיהן הינה קשה ומחייבת מערך של חקירה ופיקוח אחר הנתונים הנמסרים ע"י הפונים למוסד לביטוח לאומי.

עבירות מן הסוג הנדון, הכרוכות במרמה, מחייבות ככלל הרשעה, למעט במקרים חריגים, שענין זה אינו נכנס לגדרם. (ראה בענין זה פסק דיננו בע"פ 1270/04 עבדלבסאט זועבי נ' מדינת ישראל מיום 14.9.04 שבקשת רשות הערעור שהוגשה בעקבותיו נדחתה ע"י בית המשפט העליון (רע"פ 9853/04 - עבדאלבאסט זועבי נ' מדינת ישראל , תק-על 2004(4), 986).

9.         כאשר מדובר בנאשם בגיר, בדרך כלל גובר האינטרס הציבורי המחייב הרתעת הרבים, ורק בנסיבות חריגות בהן היחס בין הנזק הצפוי לו מהרשעתו ובין חומרת העבירה הינו בלתי סביר - יגבור השיקול האישי אשר יצדיק המנעות מהרשעה.