1. זהו ערעור על הכרעת-דין וגזר-דין של בית משפט לעניינים מקומיים בהרצליה (כב' השופטת אורנה לוי) מיום 20.9.05, שהרשיעה את המערער בגין עבירה של חניה, בניגוד לחוק העזר בהרצליה (העמדת רכב וחנייתו) תשל"ח-1978.
בית המשפט קמא הרשיע את המערער בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום לאחר שמיעת ראיות ולאחר שהעיד בפניו פקח שרשם את הדו"ח ואף צילם תמונה בעת רישום הדו"ח, ת/2, ובהתאם לעדותו של העד ולתמונה שהוגשה, קבע ביהמ"ש שרכבו של המערער חנה במקום בו שני צידי הרחוב מסומנים באבן שפה אדום-לבן, כאשר במרכז הכביש קיימת כניסה לחניון שהיתה חסומה על ידי אבני שפה, והנאשם החנה את רכבו במרחק מה מאבן השפה שצבועה אדום-לבן.
ביהמ"ש קמא לא התעלם מהתמונות שהוצגו בפניו ע"י המערער, המשקפות לטענתו את המקום בו חנה הרכב בעת רישום הדו"ח, וכן לא התעלם מהטענה שאין מדובר בחנייה בצד אבן שפה אדום-לבן, כיוון שהרכב חנה בריחוק של יותר ממטר וחצי מעבר לשפה.
ביהמ"ש קמא קבע בהכרעת דינו שאין בידו לקבל את טענת המערער, משום העובדה שסימון אבן שפה באדום-לבן מהווה תמרור ד'15 לפי לוח התמרורים הקובע ש"
אסורה כל עצירה או חניה בכביש אלא אם דרוש הדבר למילוי הוראות כל דין". כאשר בהגדרה אין כל קביעה מהו המרחק המותר או האסור מאבן השפה אדום-לבן, ואין חולק בדבר העובדה שהרכב חנה על כביש כהגדרתו, גם אם מדובר במרחק מה משפת הכביש.
2. המערער לא השלים עם קביעתו של ביהמ"ש קמא, ובהודעת הערעור חזר וטען שהפרשנות הראויה לתמרור ד'15 הינה איסור כל עצירה או חניה בכביש שליד אבני השפה המסומנים באדום-לבן, ולראיה שרשויות מקומיות צובעות את אבני השפה באדום-לבן בשני צידי הכביש ולא בצד אחד, והיא הנותנת שבעצם צביעת אבני השפה בשני צידי הכביש, יש מקום קבלת טענת המערער בדבר הפרשנות הרצויה שחניית רכב במרחק מסוים מאבני השפה אינה בגדר עבירה על תמרור ד'15.
המערער הפנה את ביהמ"ש להוראות אחרות בתקנות התעבורה, שמהן ניתן ללמוד את אותה פרשנות רצויה, ועל כן הוסיף וטען שיש לקבוע שהוא החנה את רכבו במעין מפרץ חניה שנוצר כתוצאה מכך שהרכב חנה בכניסה לחניון פרטי, תת קרקעי, שלא היה בשימוש אותה עת.
בדיון שנערך בפניי חזר עו"ד סלע על טיעוניו אלה, ולשאלת ביהמ"ש הוסיף וציין שלטעמו יש לקבוע טווח טריטוריאלי של 20-40 ס"מ לאורך שפת הכביש, שממנו והלאה לא ניתן לקבוע שהסימון על אבני השפה חל לגבי רכב שחנה במרחק גדול מזה.
בתום הדיון קיבלתי לידי את התיק של בימ"ש קמא ועיינתי בתמונות המקוריות שהוגשו לבימ"ש קמא, הן מטעם התביעה והן מטעם ההגנה, והגעתי לכלל מסקנה שאין להתערב בקביעת בימ"ש קמא.
3. המערער חזר בפניי על אותם טיעונים שהעלה בפני בימ"ש קמא, ואלה נדחו שם משום אותם טעמים שפורטו בהרחבה בהכרעת הדין ולא ראיתי מקום לקבוע שיש להתערב בהכרעת דין זו, הן מבחינת העובדות שלא היו שנויות במחלוקת, אך גם מבחינת הפרשנות שניתנה על ידי בימ"ש קמא לגבי ההוראה הספציפית של איסור החניה במקום בו חנה הרכב.
מקובלת עלי טענת המערער, שמדובר בחניית רכב בכניסה לחניון שבאותה שעה לא היה בשימוש, אך כתב האישום לא ייחס למערער עבירה של חניית רכב בכניסה לחניון, אלא חניה באדום-לבן, כאשר המחלוקת היחידה בין הצדדים היא בנוגע למרחק שבו חנה הרכב מאבני השפה.
המערער ידע ידוע היטב שהוא מחנה את רכבו במקום שבו הסימון על אבני השפה אוסרות החניה, או אף את העצירה, אך לטעמו ולהבנתו המרחק שבו חנה הרכב מאבני השפה מבטל את האיסור שקבוע בתמרור משום שהחניה היתה במרחק העולה על המרחק הסביר שבגדרו ניתן עדיין לקבוע שהרכב חנה במקום חניה אסור.
ביהמ"ש קמא קבע שאין הדעת סובלת פרשנות זו שהיא מרחיקת לכת ואינה עומדת במבחן ההגיון והשכל הישר, ושותף אני לקביעתו זו של בימ"ש קמא, שאין מקום לקבל פרשנות לפיה עצירת רכב או חנייתו במרחק של 40 ס"מ מאבני שפה של כביש המסומנות באדום-לבן, יש בה משום ביטול האיסור של החניה במקום שכזה.
מדוע שנסתפק במרחק של 20-40 ס"מ לפי פרשנותו של עו"ד סלע ומדוע לא לקבוע טווח גדול יותר לפי פרשנות אחרת?
הפרשנות הראויה לטעמי היא כזו שעולה בקנה אחד עם הוראות החוק, ועל פיה כל מי שעוצר את רכבו או מחנה אותו צריך לדעת ידוע היטב שעצירה וחניה שכזו אסורים הם בתכלית, אם החניה מתבצעת בכביש לצד שפת מדרכה המסומנת באדום-לבן, גם אם העצירה או החניה מתאפשרים או מתבצעים במרחק מסוים משפת הכביש.
באשר לטיעון שצביעת שפת הכביש בשני צידי הכביש באדום-לבן, הרי הדבר לטעמי נועד על מנת להבהיר את דבר האיסור בדבר חניית או עצירת הרכב לרכבים המגיעים משני צידי הכביש, כך שברור להם שחניה או עצירה אסורה בכביש חד-סטרי או דו-סטריבשני צידי הכביש.
4. אשר על כן, מצאתי לדחות את הערעור.
ניתן היום בלשכתי א' באדר, תשס"ז (19 בפברואר 2007) בהעדר הצדדים.
המזכירות תשלח עותקים מפסק הדין לצדדים או לבאי כוחם.