פסק-דין בתיק עפא 80066/04

בפני ערעור על פסק-דינו של כב' השופט אריה אטיאס מבית-המשפט לעניינים מקומיים בתיק עמ"ק 15792/97 מיום 23.10.03, לפיו הורשע המערער 1 (להלן: "המערער") בעבירת שימוש חורג העולה לכדי סטייה מהיתר לפי סעיף 204(ב) לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 ולפיו נדון לקנס ולצו הפסקת השימוש החורג אשר יכנס לתוקפו תוך 12 חודשים. כן מוגש הערעור על החלטתה של כב' השופטת ריבה ניב בתיק זה מיום 11.8.02, לפיה נדחתה בקשתם המקדמית של המערערים לביטול כתב-האישום מחמת הגנה מן הצדק.

המערערת 2, שזוכתה מן העבירה שיוחסה לה בכתב האישום, קובלת על אי פסיקת הוצאות לזכותה. 

הכרעת הדין

כנגד המערערים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירה של שימוש חורג בכל הנוגע לנכס המצוי בקומת הקרקע של הבית ברח' נצח ישראל 19 בת"א (להלן: "הנכס"). בהתאם לאמור בכתב האישום, מייעד היתר הבנייה את השימוש בנכס לצורכי מגורים, בעוד שהמערערים עושים בו שימוש לצורכי משרד עו"ד.

בפתח הדיון כפרו המערערים במיוחס להם בכתב האישום ועתרו לביטולו מחמת דוקטרינת ההגנה מן הצדק.

בהחלטתה מיום 11.8.02, דחתה כב' השופטת ריבה ניב את הטענה בקובעה, בין היתר, כי לא מצאה בהתנהגות המשיבה התעמרות כלשהי במערערים ו/או פגיעה בזכותם לניהול משפט הוגן, אף לא התנהגה כלפי המערערים באופן מפלה.

התיק הועבר לשמיעה בפני כב' השופט אטיאס.

בהכרעת הדין המנומקת המתייחסת למקבץ הראיות שהובאו בפניו, כמו גם לשלל הטיעונים המשפטיים שהועלו על ידי ב"כ הצדדים, קבע כב' השופט אטיאס כי הגם שעל האיזור בו מצוי הנכס חלה תוכנית "גדס", המאפשרת שימוש גם לצורכי משרד של בעל מקצוע חופשי, הרי אין שמוש זה מותר על פי היתר הבנייה.

כב' השופט קמא בחן את היתר הבנייה מיום 30.11.49 (ת/5) בצוותא חדא עם כריכת התכנית הנושאת את הכותרת "תוכנית לבניין בית" (ת/6) ומשראה בהם מכלול אחד קבע כי ההיתר מייעד את הנכס למגורים בלבד.

כב' השופט קמא לא מצא לנכון להתייחס לטענת ההגנה מן הצדק שהועלתה על-ידי המערער פעם נוספת במסגרת הדיון לגופו והפנה בהכרעת-דינו להחלטתה של כב' השופטת ניב מיום 11.8.02.

ובאשר למערערת מס' 2 - הרי בהעדר אסמכתא כלשהי לזיקה, אם בבעלות ואם בשימוש, של המערערת 2 לנכס - זיכה אותה בית משפט קמא מכל אשמה.

נימוקי הערעור

בהודעת הערעור הארוכה והמפורטת חוזרים המערערים על טענתם המרכזית בכל הנוגע להגנה מן הצדק, וקובלים על כי בית-המשפט קמא התעלם מההבטחות שהובטחו להם על ידי פקידיה הבכירים של המשיבה, המקבלות משנה תוקף מעובדת ביטול כתב-אישום זהה בתוכנו שהוגש כנגדם בשנת 1992.

המערערים מדגישים את עובדת ניהול המשרד משך שנים רבות מאז שנת 1964 ובשינוי הבלתי סביר שחל בעמדת המשיבה החל משנת 1981 ואילך.

לגופו של עניין, טוענים המערערים, כי מאחר ותוכנית גדס החלה על האיזור מתירה שימוש בנכס גם למגורים וגם לצורכי משרד של בעל מקצוע חופשי, מאחר ומבנה הנכס, הן בתכנונו והן במצבו הפיזי, תואם לשימוש של משרד ואינו תואם לשימוש למגורים ומאחר והיתר הבנייה שותק בכל הנוגע לשימוש המותר, היה על בית משפט קמא לקבוע כי שימוש לצורכי משרד מתיישב עם דרישות ההיתר ולכל הפחות לאפשר למערערים ליהנות מן הספק.

המשיבה תומכת בפסק-הדין מנימוקיו, ומוסיפה וטוענת כי לא די בכך כי השימוש בפועל איננו נוגד את מטרות התב"ע אלא היה על המערערים לשכנע את בית-המשפט כי ההיתר הספציפי מתיר את השימוש בפועל, משוכה אותה לא צלחו.

המשיבה חוזרת ומדגישה את החשיבות הציבורית בהקפדה על דיני התכנון והבנייה ועל הצורך לעקור מן השורש את עבירות הבנייה והשימוש החורג. לטעמה, המערערים אינם נותרים ללא מזור למצוקתם, שכן בנקל יוכלו להסדיר את בעייתם על דרך הגשת בקשה לשימוש חורג.

דיון והכרעה

הגם שכתב האישום הוגש בשנת 1997 ניתן פסק הדין רק ביום 23.10.2003 שכן המערערים הרעיפו על ביהמ"ש קמא בקשות לרוב, ראיות ואסמכתאות למכביר, באופן שתיק ביהמ"ש תפח למימדים החורגים מן הסביר ומן המקובל לכתב אישום מעין זה.