פסק-דין בתיק עפ"ת 51178-07-12

פתח- דבר:

1.         לפניי ערעור על פסק הדין של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה, (להלן: " בית משפט קמא"), אשר ניתן ביום 18/06/12, על ידי השופט שמואל יציב, בתיק ת"ד 31200-06.

2.         הערעור מופנה כנגד הכרעת הדין וגזר הדין.

ההליך בבית משפט קמא:

3.         המערער הובא לדין בבית משפט קמא בגין עבירה של אי ציות לתמרור ב' 36- עבירה לפי תקנה 64 (ג) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961 (להלן: " התקנות"), ביחד עם סעיף 38 (2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א -1961, (להלן: " הפקודה"), עבירה של נהיגה רשלנית - לפי סעיף 62 (2) לפקודה ביחד עם סעיף 38 (2) לפקודה והתנהגות שגרמה נזק לרכוש וחבלה לגוף - עבירה לפי תקנה 21 (ב)(2) לתקנות.

4.         בכתב האישום נטען כי המערער נהג ביום 17/06/06, במונית ברחוב פינצקר בקריית אתא והגיע לצומת עם רחוב חנקין. במקום קיים שדה ראיה במרחק של 60 מטר מהצומת ביחס לשני צדי הדרך. המערער נכנס לצומת ברשלנות בכך שלא שם לב לדרך, לא ציית לתמרור, לא נתן זכות קדימה לרכב אחר (מונית) שנסע ברחוב חנקין, חסם את דרכו של הרכב האחר וכלי הרכב התנגשו. כתוצאה מהתאונה נחבלו בגופם ונזקקו לטיפול רפואי נהג הרכב האחר ונוסעת נוספת. כמו כן, ניזוקו כלי הרכב.

5.         המערער כפר בעובדות כתב האישום, בית משפט קמא שמע את ראיות הצדדים, הרשיע את המערער ודן אותו לעונשים הבאים: 3 חודשי פסילה בפועל, 3 חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים ו- 1,800 ש"ח קנס שישולם תוך 90 יום.

טענות הצדדים:

6.         המערער טוען כי בית משפט קמא שגה משהרשיעו בדין. המערער נכנס לצומת לאחר שבחן את מצב הכביש ומצא כי הכביש פנוי.

7.         עוד טען המערער כי בית משפט קמא בהכרעת דינו לא קבע את מהימנות העדים. מחד, הוא לא דחה את גרסת המערער ומאידך, לא קיבל את גרסת עדי המשיבה.

8.         בית משפט קמא, לדעת המערער, לא התייחס לטענותיו של המערער ולא קיים חובתו לדון בפרטי האירוע במלוא היקפם, לא התייחס לעבודה השטחית והמטעה של הבוחן. על כן, המשיבה לא הוכיחה כי המערער נכנס לצומת בנסיעה רצופה.

9.         עוד טען המערער כי בית משפט קמא התעלם מעדות הנהג האחר שהיה מעורב בתאונה אשר לא זכר את פרטי האירוע ולא ידע למסור פרטים. לדברי המערער אין בתיעוד הרפואי ממצאים שיש בהם כדי לבסס את העובדה שנגרמו חבלות של ממש לנהג האחר או למי מהנוסעים ובימ"ש קמא התעלם מכך.

10.        לדעת המערער, לא היה בפני בית משפט קמא חומר ראיות שיש בו כדי לבסס את אשמתו.

11.        לחילופין, טען המערער, כי העונש שהוטל עליו הוא חמור ואינו עומד בפרופורציה נכונה לעבירות ולנסיבות. המדובר במי שנוהג במונית כנהג שכיר מאז שנת 1985, נשוי ואב לשני ילדים, מצבו הכלכלי קשה ביותר לכן היה על בית המשפט לחרוג לקולא מעונש החובה.

12.        המשיבה ביקשה לדחות את הערעור, הן ביחס להכרעת הדין והן ביחס לגזר הדין.

13.        לדעת המשיבה, הכרעת הדין מבוססת על ראיות טובות שבית משפט קמא הסתמך עליהן.

14.        המשיבה הוסיפה וטענה כי גם על פי עדות המערער היה מקום להרשיעו בדין כשלכך מצטרפת חוות דעת הבוחן.

15.        המשיבה סבורה כי עלה בידיה להוכיח כי המערער ביצע את העבירות המיוחסות לו, תוך שהיא מפנה לעדותו של הנהג האחר בעמוד 12 לפרוטוקול ולעדות עדה נוספת בעמוד 7. על כן, יש לדחות את הערעור ככל שהוא מתייחס להכרעת הדין.

16.        לדעת המשיבה, דין הערעור לעניין העונש להידחות גם כן.