עפ"ת
בית המשפט המחוזי חיפה
|
40201-03-11
26/05/2011
|
בפני השופט:
1. ש. ברלינר סגן הנשיאה (אב"ד)
2. י. גריל סגן הנשיאה
3. ר. פוקס
|
| - נגד - |
התובע:
גילה בת אנגל טייב
|
הנתבע:
מדינת ישראל
|
| פסק-דין |
בפנינו ערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין של בית משפט השלום לתעבורה בחדרה (כב' השופט א' גופמן, ס' נשיא) בתיק ת"ד 1492/04 פח"מ 5735/04 מיום 5.10.10 ומיום 8.3.11, בהתאמה, לפיהם הורשעה המערערת גילה טייב, ילידת 1970 (להלן: "המערערת") בעבירות שיוחסו לה בכתב האישום של גרימת מוות ברשלנות - עבירה לפי סעיף 64 + 40 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) התשכ"א-1961 ושל נסיעה לאחור - עבירה לפי תקנה 45 לתקנות התעבורה התשכ"א-1961.
לפי פרק העובדות בכתב האישום בתאריך 17.11.03 בשעה 11:30 לערך נהגה המערערת ברכב פרטי ברחוב רוטשילד בחדרה, וכשהגיעה לצומת רח' רוטשילד ורח' הרברט סמואל פנתה ימינה, עצרה, ולאחר מכן נסעה לאחור. באותה עת חצתה את רח' הרברט סמואל הגב' גמילה לוי (להלן: "המנוחה") בת ה-80 ביום מותה, כשהיא גוררת עגלת קניות. המנוחה הספיקה לחצות כ-7 מטרים ונפגעה ע"י רכב המערערת בחלקו האחורי, או אז נפלה לכביש ונפצעה.
בטרם הפגיעה במנוחה הספיקה המערערת לנסוע לאחור מרחק של כ-2 מטר (להלן: "התאונה").
התאונה גרמה למותה של המנוחה ביום 24.11.03 לאחר מספר ימי אשפוז בבי"ח הלל יפה.
עפ"י סעיף 7 לכתב האישום מיוחס למערערת כי גרמה למות המנוחה בשל נהיגה רשלנית, שהתבטאה בנסיבות המתוארות לעיל.
המערערת הודתה בנסיעה לאחור כבר בראשית ההליך אך טענה כי נסעה לאחור לאחר שהבחינה, לדבריה, ברכב "טרנזיט" עוצר לפניה ונוסע לאחור. המערערת צפרה לרכב ה"טרנזיט" ומשלא הבחינה בתגובה, שילבה להילוך אחורי והחלה לנסוע לאחור באיטיות.
בית משפט קמא לאחר שמיעת ראיות קבע את הממצאים הבאים;
"הנאשמת נסעה ברכבה מכיוון רח' רוטשילד לרחוב הרברט סמואל, פנתה ימינה לרח' הרברט סמואל ועצרה את רכבה. בהמשך הבחינה ברכב "טרנזיט" הנוסע לאחור ואז צפצפה לו וכשזה לא הגיב, שילבה להילוך אחורי והחלה לנסוע לאחור למרחק של 2 מטר בלא שהסתכלה במראות או הסבה ראשה לאחור טרם שהחלה לנסוע לאחור.
במהלך נסיעתה לאחור סובבה את ראשה לאחור ואז ורק אז, הבחינה במנוחה אשר חצתה את הכביש מכיוון השוק שהיתה כבר במרחק של כ-7 מטר משפת הכביש ואז בלמה אך הבלימה היתה באיחור והיא פגעה בעגלת הקניות אותה נשאה המנוחה ואולי אף במנוחה עצמה ומיד עצרה.
כתוצאה מהפגיעה בעגלה (או במנוחה) נפלה המנוחה לכביש ונפגעה כאשר לאחר אישפוז למשך תקופה של מספר ימים נפטרה הנפגעת."
בית משפט קמא מוסיף בהכרעת הדין ומציין כי;
"אין ספק שהנהגת עובר לנסיעתה לאחור חייבת היתה לצפות שהולך רגל אכן יחצה את הכביש בסמוך לרכבה כל שכן כאשר מדובר באזור סואן במרכז העיר ובקרבה לשוק הומה מאדם.
כאשר מדובר בנסיעה לאחור, חובת הזהירות כפולה ומכופלת והנאשמת היתה צריכה לבחון היטב את האפשרות שהולך רגל ואפילו רשלן יחצה את הכביש מאחורי רכבה ואפילו הוא פזיז ורשלן.
במקרה זה הנאשמת החלה בנסיעה לאחור בלא שהביטה במראות וגם כאשר הפנתה את ראשה לאחור, הרי היה זה בשלב מאוחר כאשר כבר לא ניתן היה למנוע את התאונה עת שהבחינה בה.
אין ספק שלו היתה מביטה לאחור או במראות עובר לנסיעה לאחור היתה מבחינה בהולכת הרגל מתקרבת ונמנעת מהנסיעה לאחור שכן אין מחלוקת שהמנוחה כבר הספיקה לחצות כ-7 מטר עד שנפגעה.
עצם הנסיעה לאחור היא מסוכנת מעצם טיבה ומחייבת נקיטת אמצעי זהירות בהתאם לנסיבות המקרה הקונקרטי ובהתחשב במקום האירוע. משלא נקטה הנאשמת בפעולה המתחייבת של הסתכלות במראות וסיבוב הראש לאחור, טרם נסיעה לאחור, הרי התרשלה."
ממצאים ומסקנות שנקבעו בפסק הדין בבית משפט קמא מעוגנים היטב בחומר הראיות ולא מצאנו להתערב בהם.
כלל הוא בשיטת המשפט הנהוגה אצלנו כי אין בית משפט לערעורים נוטה להתערב בממצאים של עובדה ומהימנות שנקבעו ע"י הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן, בהם מוצאת ערכאת הערעור כי המסכת העובדתית שנקבעה בבית משפט קמא אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם חומר הראיות.
ר' פסק דינו של כב' השופט י. דנציגר בע"פ 420/09
פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו) מיום 23.11.09: