ערעור על גזר דין של בית משפט השלום לתעבורה באשדוד (כב' השופט מאושר) בתיק פ"ל 50/80 אליו צורף תת"ע 3409/09, מיום 20.6.12, לפיו הורשע המערער על פי הודאתו, בעבירה של נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"), נהיגה ללא פוליסת ביטוח תקפה, לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] תש"ל-1970, נהיגה רשלנית, לפי סעיפים 62(2)+38(2) לפקודה, ושתי עבירות של נהיגה בשכרות, לפי סעיפים 62(3)+39א+64ד(א) לפקודה. על המערער נגזרו עונשים של פסילת רישיון נהיגה למשך עשר שנים, שמונה חודשי פסילה על תנאי, צו מבחן למשך שנה, של"צ בהיקף של 230 שעות, והתחייבות.
הערעור נסב על חומרת רכיב הפסילה.
על פי הסדר הטיעון, טענה המשיבה לעונש מאסר שירוצה בעבודות שירות, וב"כ המערער טען לעונשים מותנים בלבד. טרם גזר הדין הופנה המערער לשירות המבחן ולממונה על עבודות השירות.
מהתסקיר עול כי המערער, אדם בעל עבר התמכרותי לסמים ואלכוהול, עבר הליך שיקום באמצעות שירות המבחן, הצליח להיגמל מאלכוהול, ונקי מזה שנה (מסמים נגמל זה מכבר). בנוסף, כתוצאה מהשימוש הממושך באלכוהול, חלה המערער במחלת כבד קשה, והוא מועמד עתה להשתלת כבד, והוכר כנכה על ידי המל"ל. בגין מצבו הבריאותי, הממונה על עבודות השירות, קבע כי אינו כשיר לבצע מאסר בעבודות שירות. בתסקיר צויין גם כי המערער קיבל אחריות למעשיו.
בית משפט קמא קבע כי נוכח אי כשירותו הרפואית לביצוע עבודות שירות, ולאור נסיבות חייו, לא ישית על המערער מאסר בפועל, אך יחמיר ברכיבי הענישה האחרים, על מנת ליצור איזון. לפיכך, גזר עונש פסילה ממושך.
על כך מלין ב"כ המערער. לטענתו, אי כשירות המערער לביצוע עבודות שירות, מסיבות בריאותיות, אשר אינן תלויות בו, אינה אמורה לגרום להפלייתו לעומת נאשמים אחרים. היה מקום להסתפק ברכיבי הענישה האחרים שהוטלו על המערער, צו המבחן ועבודות של"צ. ב"כ המערער ביקש לשקול לקולא את נסיבות העבירה של נהיגה בפסילה. לטענתו, המערער ישב ברכב במושב שליד הנהג, ושוטר ניגש אליו וביקש ממנו להזיז את הרכב כדי לא לחסום את החניה. עוד טען ב"כ המערער, כי עונש של פסילת רישיון נהיגה למשך 10 שנים, אינו מידתי ואינו הולם את ביצוע העבירה, ופסילה כה ארוכה, מהווה פתח להפרתה. ב"כ המערער הפנה לפסיקה שונה לפיה רף הענישה במקרים דומים הינו בין שלוש לחמש שנים.
ב"כ המשיבה מתנגד לקבלת הערעור. לטענתו, היה מקום להשית על המערער עונש של מאסר בפועל, וצדק בית משפט קמא עת בחר לאזן את העונש באמצעות החמרה ברכיבי הענישה השונים. ב"כ המשיבה הדגיש כי מדובר בשני מקרים שונים של נהיגה בשכרות, כשבאחד גם היה פסול מלנהוג, מה שמלמד לדבריו על מערער אשר מהתל בהחלטות בתי המשפט, ומסכן את הציבור.
דיון
נסיבות המקרה מיוחדות במינן. מחד, עסקינן בשני אירועים חמורים של נהיגה בשכרות, אחד מהם גם עת היה המערער פסול לנהיגה. מאידך, מדובר באדם שעבר דרך שיקומית מוצלחת והוא כבר יותר משנה נקי מאלכוהול. בנוסף, מצבו הבריאותי קשה ביותר עד קריטי. הוא סובל ממחלות כבד, מועמד להשתלה ומוכר כנכה על ידי המל"ל. לכן, בצדק נמנע בית משפט קמא מגזירת עונש של מאסר בפועל. עם זאת, איני סבורה כי היה מקום להחמיר ברכיב הפסילה, כפי שהחמיר בית משפט קמא.
גם אם תקופה של 10 שנות פסילה, מצויה במתחם העונש ההולם, בגין ריבוי העבירות החמורות, ואיני מביעה עמדה ביחס לכך, היא היתה רלוונטית לאדם שלא שינה את דרכיו. האינטרס הראשוני הוא כמובן להורידו מהכביש, לתקופה ארוכה ככל האפשר. אלא שמצב הדברים השתנה. המערער עבר שיקום משמעותי, במסגרתו אינו מכור יותר לאלכוהול. בכך מצטמצם הסיכון הנשקף מממנו למשתמשי הדרך. לכן, אינטרס זה של שמירה על שלום הציבור, בא על סיפוקו בדרך אחרת. אינטרס הגמול וההרתעה צריכים להישקל לפיכך, על רקע אינטרס השיקום, ובנסיבות אלה יש מקום ליתן משקל נכבד לדרך השיקומית שעבר המערער, כמו גם למחלתו הקשה, הפוגעת בתוחלת חייו.
אשר על כן, אני מעמידה את עונש הפסילה על 55 חודשים.
יתר רכיבי הענישה יעמדו על כנם.
ניתן והודע היום, כ שבט תשע"ג, 31 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.