ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט אלכסנדר רון) מיום 26.6.2012 בת"פ 40744-08-10.
1. המערער הורשע, על פי הודאתו, בעבירה של החזקת סכין, לפי סעיף 186 לחוק העונשין תשל"ז-1977, בכך שבתאריך 30.12.2009, בשער שכם בירושלים, החזיק בכיס מעילו בסכין מתקבעת. בית המשפט גזר על המערער מאסר על תנאי של 3 חודשים למשך שנתיים ושירות לתועלת הציבור בהיקף של 120 שעות.
בפסק דינו ציין בית המשפט כי יש לזקוף לזכותו של הנאשם את הודאתו, העדר הרשעות קודמות ותסקיר חיובי של שירות המבחן. עם זאת ציין כי בשים לב לפסיקה מנחה של בית המשפט המחוזי וחומרת העבירה, הוא מתקשה להימנע מהרשעתו של הנאשם.
הערעור הוא על ההרשעה בלבד.
2. לפני בית המשפט עמדו מספר תסקירים של שירות המבחן, לפיהם המערער בן 21, נשוי ואב לילד. שירות המבחן התרשם מאדם צעיר בעל ערכים חיוביים בבסיסו, מנהל אורח חיים נורמטיבי ושומר חוק בדרך כלל. שירות המבחן לא התרשם מקווים עבריניים מגובשים באישיותו של הנאשם, וראה בעבירה כחריגה לאורח חייו של המערער. המערער ציין לפני שירות המבחן כי נהג בעבר להשתמש בסמים, בעיקר כאקט חברתי, אך הפסיק עם לידת בנו. בדיקות שנערכו למערער נמצאו נקיות משרידי סם. המלצת שירות המבחן הייתה להימנע מהרשעתו של המערער, כדי שלא לפגוע בפרנסתו ולהעמיק הפגיעה בדימויו העצמי.
3. ב"כ המערער טען כי בית המשפט לא נתן משקל מספיק להמלצת שירות המבחן, לגילו הצעיר של המערער, להודאתו ולהעדר עבר פלילי. כן טען כי בית המשפט לא נתן משקל מספיק למאמצי השיקום של המערער, אשר החליט על דעת עצמו לנטוש את השימוש בסמים, וכי בית המשפט טעה משלא שקל את הפגיעה האפשרית בתעסוקתו של המערער ופגיעה אפשרית בפרנסתו. נטען כי מטרות הענישה הושגו והיו מוגשמות גם אלמלא הורשע המערער. ב"כ המערער הפנה למספר פסקי דין, בהם נמנעו בתי המשפט מהרשעתם של נאשמים בעבירות דומות.
4. דין הערעור להדחות.
הכלל הוא כי נאשם שנקבעה אשמתו יורשע, אלא בנסיבות חריגות, בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה (ראו ע"פ 2083/96,
תמר כתב נ' מדינת ישראל).
העבירה שבענייננו, החזקת סכין, הינה עבירה חמורה, אשר לא אחת גוררת אחריה מעשי אלימות, לעיתים עד כדי פגיעה בחיי אדם.
לעניין חומרת העבירה התייחס בית המשפט העליון (כב' השופט ס' ג'ובראן) ברע"פ 512/10,
אריאל שאלתיאל נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו), שם קבע בית המשפט:
"אין צורך להכביר במילים באשר לחומרה שהמחוקק ובתי המשפט מייחסים לעבירה של החזקת סכין. עצם החזקתה של סכין, היא שהופכת אותה לזמינה, ומדיניות הפסיקה להחמרה בגין עבירות אלה אינה מאפשרת ויתור על הרשעה".
כך נקבע בפסקי דין נוספים - ראו למשל עפ"ג (י-ם) 28660-03-10,
מדינת ישראל נ' אימן גבשה (פורסם בנבו):
"עבירת החזקת הסכין חייבת להיבחן על רקע האלימות הפושע בחברה. לא אחת אנו שומעים, ואף דנים, בעניינם של צעירים המחזיקים בחיקם סכין כדבר שבשגרה, לעיתים אף ללא מטרה ספציפית. אין להכביר מילים בדבר החומרה הנובעת מכך, שכן הימצאות סכין בידי אדם עלולה להפוך כל סכסוך לאירוע בעל השלכות חמורות... אף המחוקק היה ער לחומרה היתרה שבעבירה זו, שעה שתיקן את החוק הנדון והעמיד את העונש המרבי בגינו על 5 שנים (חלף שנה אחת)".
וראו למשל עפ"ג (י-ם) 34586-06-10,
מדינת ישראל נ' טל נאביאן (פורסם בנבו):
"לאחרונה, ניכרת בפסיקה מגמה של החמרה הן כתוצאה משימוש יתר בכלי נשק קרים דוגמת סכין, והן כתוצאה מהפוטנציאל המסוכן הטמון בהחזקת סכין, הן על ידי בגירים והן על ידי קטינים..."
ב"כ המערער הפנה למספר פסקי דין, בהם, בעבירות דומות, נמנעו בתי המשפט מהרשעתם של הנאשמים. מדובר בתיקים בהם התקיימו נסיבות מיוחדות ו/או בפסקי דין בהם נמנעה ערכאת הערעור מלהתערב בהחלטת הערכאה הראשונה, בהיותה ערכאת ערעור.
בענייננו לא מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות הימנעות מהרשעה. מדובר במערער צעיר, ללא עבר פלילי, אך בכך אין הוא שונה מנאשמים צעירים רבים אחרים המורשעים בדינם.
אמנם שירות המבחן המליץ להימנע מהרשעתו של המערער, אך מטבע הדברים, שירות המבחן שם את הדגש על עניינו של הנאשם, להבדיל מבית המשפט שמתפקידו לאזן בין נסיבותיו של הנאשם הספציפי לבין האינטרס הציבורי.
בנסיבות אלה, לא מצאנו לנכון להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא. הערעור נדחה.