השופט בן ציון גרינברגר
כללי
1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט ד"ר אברהם טננבוים), בתיק 22120-06-10 מיום 7.7.11, בגדרו הושתו על המערער העונשים הבאים: 18 חודשי מאסר בפועל, 20 שנות פסילה של רישיון הנהיגה וכן 7 חודשי מאסר על-תנאי למשך 3 שנים אם ינהג בזמן פסילה.
הכרעת הדין
2. עובדות המקרה, כפי שפורטו בכתב האישום, הינן כדלקמן: ביום 11.3.10, סמוך לשעה 19:00, נהג המערער ברכבו הפרטי מסוג BMW ברחוב שמואל בן הדיה בירושלים, מכיוון אבו טור לכיוון ואדי ג'וז. הכביש - הממוקם לאורכה של שכונת מגורים - הוא דו-סטרי, רוחבו 8.20 מטר, והנו בעל נתיב אחד לכל כיוון. אותה עת פעלה תאורת הרחוב כסדרה, ומזג האוויר היה נאה. בהגיעו סמוך למלון קומודור, החל המערער לעקוף משמאל רכב שנסע לפניו, במקום בו קיים קו מקוטע בכביש, וזאת בו בעת שהמנוחה, תמאם אבו אלהווא, ילידת 1946, הולכת רגל, החלה לחצות את הכביש, משמאל לימין ביחס לכיוון נסיעת הנאשם. לאחר סיום העקיפה חזר המערער לנתיב נסיעתו, ומספר שניות מאוחר יותר, כשנסע המערער במהירות של 70 קמ"ש (באזור בו המהירות המרבית המותרת הינה 50 קמ"ש), פגע בעוצמה במנוחה בחזית רכבו, לאחר שהספיקה לחצות מרחק של 6.5 מטר מתוך 8.20 מטר רוחב של הכביש כולו. כתוצאה מהתאונה נפגעה המנוחה קשות, והיא פונתה לבית החולים מוקסד שבמזרח העיר; זמן קצר בטרם הגעתה לבית החולים, נפטרה המנוחה מפצעיה.
3. על בסיס האמור הואשם המערער בעבירות דלהלן:
גרימת מוות ברשלנות - עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977;
גרימת מוות בנהיגה רשלנית - עבירה לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה, תשכ"א - 1961;
נהיגה במהירות מופרזת - עבירה על תקנה 54 לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961.
4. בתשובתו לכתב האישום הכחיש המערער שתי עובדות מרכזיות המפורטות בכתב האישום: ראשית הכחיש המערער כי נהג במהירות מופרזת, ולטענתו, נסע במהירות המותרת ואף בפחות מכך; ושנית, לטענת המערער חצתה המנוחה את הכביש מימין לשמאל, ולא משמאל לימין כנטען בכתב האישום, ועל כן, כשיצאה המנוחה מאחורי רכב שחנה בצד ימין של הכביש, כבר עמדה מיידית בנתיב הנסיעה שלו, כשבריר שנייה בלבד לפני שפגע בה ברכבו, כך שלא עמדה לו כל אפשרות לבלום בעוד מועד ולמנוע את התאונה.
5. בהכרעת הדין, אשר ניתנה, לאחר שמיעת עדויות, ביום 2.1.11, דחה בית משפט קמא את גרסתו העובדתית של המערער, בקובעו כי המערער אכן נסע במהירות מופרזת של 70 קמ"ש, וכן, כי המנוחה חצתה את הכביש משמאל לימין, כך שהמערער יכול היה להבחין במנוחה ולהגיב בעוד מועד, אילו היה מרוכז בכביש (לפי ממצאי הבוחן, המערער הגיב רק 3.8 שניות לאחר שראה את המנוחה, כשהזמן הנדרש הוא 1.1 שניות בלבד). על בסיס האמור, קבע בית משפט קמא כי המערער אחראי לתאונה, וכי על כן יש להרשיעו בכל העבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום.
גזר הדין הראשון
6. לאחר שבית משפט קמא בחן את ההלכה הפסוקה במקרים כגון דא, תוך שהטעים את המגמה להחמרה בעונש ההולם לעבירת גרימת מוות ברשלנות בתאונות דרכים; משהובאו בכלל חשבון נסיבות הרשלנות שגרמה לתאונה, וכן נסיבותיו האישיות של המערער, תוך שהועלתה גם העובדה כי לחובת המערער 39 הרשעות תעבורתיות קודמות (ביניהן אף הרשעות בגין עבירות בטיחותיות, אם כי רובן עבירות טכניות) - נקבע, כי בנסיבות העניין, בהתחשב בעיקר באינטרס הציבורי בצורך להילחם בתופעת הקטל בכבישים, ובהתחשב בעובדה שהעונש המקסימאלי לעבירות בהן הורשע המערער הינו 36 חודשי מאסר, יש לגזור על המערער עונש מחמיר ומרתיע של 24 חודשי מאסר בפועל, פסילה לתקופה של 20 שנה, ומאסר על-תנאי של שבעה חודשים למשך 3 שנים אם ינהג בזמן פסילה.
הערעור הראשון
7. על הכרעת הדין וגזר הדין של בית משפט קמא הגיש המערער ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים בתיק עפ"ת 14289-02-11, בו חזר וטען כי נסע במהירות המותרת ואף בפחות מכך, וכמו כן, שהמנוחה חצתה את הכביש מימין לשמאל, ולא משמאל לימין. בפסק דינו קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור בחלקו, בקובעו כי בעת התאונה נסע המערער במהירות של 45 קמ"ש, ולא 70 קמ"ש כפי שנקבע בהכרעת הדין, כך שלא עבר את המהירות המותרת באזור בו אירעה התאונה. מאידך גיסא, בית המשפט המחוזי דחה את טיעונו של המערער באשר לכיוון שממנו חצתה המנוחה את הכביש, והשאיר על כנו את הממצא העובדתי שהמנוחה חצתה את הכביש מצד שמאל לכיוון ימין, כפי שקבע בית משפט קמא. לאור קביעתו בדבר מהירות הנסיעה, הורה בית המשפט המחוזי על החזרת התיק לבית משפט קמא על מנת שיגזור שוב את דינו של המערער לאור זיכויו מן העבירה של נהיגה במהירות מופרזת.
גזר הדין השני
8. בדיון החוזר התמקדו ב"כ הצדדים בטיעוניהם לעונש בשאלת ההשפעה של ממצאי בית המשפט המחוזי על גזר הדין המקורי. לטענת הסנגור, מקביעת בית המשפט שהמערער נהג במהירות מותרת, מתבקשת המסקנה שרשלנותו בתאונה הייתה נמוכה יותר מזו אשר יוחסה לו בהכרעת הדין המקורית, ומסקנה זו מחייבת כי ייגזר על המערער עונש קל יותר; בעוד שלטענת הפרקליטות, העובדה שהמערער נהג במהירות נמוכה יותר מובילה דווקא למסקנה הפוכה, של רשלנות חמורה יותר, שכן, במהירות נמוכה יותר עמד למערער זמן רב יותר להגיב, כך שמחדלו בתגובתו המאוחרת בולטת עוד יותר.
9. בגזר דינו מיום 7.7.11 ציין בית משפט קמא כי טענותיהם של שני הצדדים הגיוניות, אלא שבמשפט פלילי, על בית המשפט ללכת לקראת המערער; ובהתחשב בזיכויו מעבירת הנהיגה במהירות מופרזת, הפחית בית משפט קמא מעונשו של המערער והשית עליו עונש של 18 חודשי מאסר בפועל, חלף 24 חודשי המאסר אשר הטיל על המערער בגזר הדין המקורי. יתר מרכיבי גזר הדין המקורי (פסילה מנהיגה למשך 20 שנה ומאסר על-תנאי) הושארו על כנם.
הערעור הנוכחי