1. ערעור על פסק-דינו של בית-משפט שלום בתל-אביב (כב' השופט דניאל בארי) בת"פ 31468-01-11, מיום 28.5.12. בית-משפט קמא ביטל את הרשעתו של פאר ויסנר (להלן:
"המערער"), לאחר שהרשיע אותו בעבירות של זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר - עבירה לפי סעיף 418 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:
"החוק"); שימוש במסמך מזויף - עבירה לפי סעיף 420 לחוק (ריבוי מקרים), וקבלת דבר במרמה - עבירה לפי סעיף 415 לחוק.
על המערער הוטלו העונשים הבאים: של"צ בהיקף של 250 שעות וכן פיצוי למתלונן בסכום של 5,000 ש"ח.
על פסק-דינו של בית-משפט קמא מונחים בפנינו שני ערעורים:
- המדינה מערערת על החלטתו של בית-משפט קמא להימנע מהרשעתו של המערער ובהמשך להימנע מקביעה כי דבק קלון במעשיו;
- המערער מלין על-כך שבית המשפט מצא אותו אשם, הגם שהרשעתו בוטלה.
עיקרי העובדות העולות מכתב האישום
2. בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, היה המערער חבר במועצת העיר תל-אביב ושימש כסגן ראש העיר. המערער היה בעלים של נכס נדל"ן בשטח 132 מ"ר המצוי ברחוב חפץ חיים 1 בתל-אביב (להלן:
"הנכס"). אמיר להב, מי שהיה נאשם מס' 1 בתיק זה (להלן:
"אמיר" או
"נאשם 1") היה בעליו של בית-דפוס בשם מרגון תעשיות בע"מ, הממוקם באותו מבנה (ברחוב חפץ חיים 10 בתל-אביב). אמיר העסיק עובד בשם עמנואל מימון (להלן:
"עמנואל" או
"המתלונן").
3. הנכס היה מוגדר כמיועד למשרדים. על-פי צו הארנונה עבור נכס המסווג כמשרד צריך היה לשלם כ- 300 ש"ח למ"ר לשנה. חיוב הארנונה בגין נכס המסווג למגורים היה 35 ש"ח למ"ר לשנה.
4. במהלך חודש יוני 2004, או בסמוך לכך, סוכם בין אמיר לבין עמנואל, כי עמנואל ישתמש בנכס פעמיים בשבוע ללא תמורה, וזאת על דעתו והסכמתו של המערער. על-פי הנטען, בסמוך לכך ערך המערער הסכם שכירות פיקטיבי בינו לבין עמנואל, לפיו עמנואל שוכר את הנכס וישלם 200 דולר ארה"ב למערער כל חודש, החל מיום 1.6.04 ועד ליום 30.5.05 (להלן:
"החוזה המזויף"). אמיר חתם על-גבי החוזה המזויף בשמו של עמנואל, וזאת בידיעתו והסכמתו של המערער.
5. ביום 9.11.04, או בסמוך לכך, פנה המערער בכתב לאגף לחיובי ארנונה בעיריית תל-אביב ומסר את החוזה המזויף, ללא הסכמת עמנואל או ידיעתו וטען, בכזב, כי הנכס הושכר לעמנואל למגורים, ועל-כן הוא מבקש לשנות את סיווג הנכס למגורים. ביום 18.11.04, או בסמוך לכך, דחה מנהל הארנונה בעיריית תל-אביב את בקשת המערער לשנות את סיווג המבנה למגורים.
6. על החלטת מנהל הארנונה ערר המערער, בשם עמנואל, לוועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית תל-אביב (להלן:
"ועדת הערר"). הערר הוגש ללא ידיעת עמנואל או הסכמתו. המערער שב וביקש לשנות את סיווג הנכס. המערער זייף מכתב נוסף לוועדת הערר (מיום 28.12.04) באותה רוח, קרי - כי עמנואל מבקש לשנות את הסיווג. ביום 30.12.04 פנה המערער בכתב למזכירות ועדת הערר והצהיר, בכזב, כי הנכס הושכר לעמנואל בתאריך 1.6.04 וכי המפתחות הועברו לעמנואל במעמד חתימת החוזה המזוייף. עובר ליום 10.11.05 פנו אמיר והמערער לעמנואל וביקשו ממנו להופיע לדיון בוועדת הערר. עמנואל הסכים לכך. ביום 10.11.05 התקיים דיון בפני ועדת הערר בנוכחות עמנואל, בסופו החליטה ועדת הערר לשנות את ייעוד הנכס למגורים לתקופה מיום 1.6.04 עד ליום 1.5.05, וזאת בהסתמך על המצג הכוזב שיצר המערער, לפיו הנכס הושכר לעמנואל לצרכי מגורים. בסמוך לאחר-מכן דרשה עיריית תל-אביב מעמנואל סכום של כ- 8,000 ש"ח בגין חיוב ארנונה עבור הנכס שהושכר לו בנסיבות המפורטות לעיל.
עיקר ממצאיו של בית המשפט באשר לביצוע העבירות על-ידי המערער
7. לאחר שמיעת הראיות בעניינו של המערער, הגיע בית-משפט קמא לממצאים אלו:
א) התקבלה גירסתו של אמיר באשר לנסיבות החתימה על חוזה השכירות - החוזה המזויף (ת/3). אמיר העיד, כי עמנואל נהג לישון בנכס בהסכמתו של המערער, ללא חוזה. בשלב מסוים המערער הביא חוזה ורצה שהוא (הכוונה לאמיר) יחתום עליו בשם עמנואל. החוזה נועד להצגה לעירייה כהוכחה לכך, שהמקום משמש למגורים. מששאל אמיר את המערער, לפשר דמי השכירות הנקובים בחוזה, השיב לו המערער, כי מדובר בפיקציה. לדברי אמיר, הוא שחתם על החוזה בנוכחות המערער, מבלי שייחס לכך חשיבות.
כאמור, בית-משפט קמא קיבל גירסה זו וקבע שהחוזה
"מגלם בחובו את כל המאפיינים של חוזה פיקטיבי" (ס' 33 להכרעת הדין). המערער לא קיבל מעולם שכר דירה, לא דאג לקבל אותו, לא קיבל שיקים לביטחון (כמצוין בחוזה) ולא ידע מאום על השוכר. הסבריו של המערער באשר לסיבות בגינן לא גבה את דמי השכירות - נדחו.
ב) אמיר העיד, כי כחודשיים לפני לידת בתו, הכניס לנכס מיטה שבה ישן עמנואל. הלידה הייתה בחודש אוקטובר 2004, משמע - כניסתו של עמנואל לנכס יכלה להתבצע באוגוסט או לכל המוקדם בסוף יולי. מועד השכירות הנקוב בחוזה תחילתו ב- 1.6.04, והרי לך ראייה נוספת לפיקטיביות שבו.
ג) המערער נהג מנהג בעלים בנכס, ופינה את חפציו של עמנואל מהנכס חרף העובדה שהחוזה עדיין היה בתוקף.
ד) בית-משפט קמא התרשם כי עמנואל הוא אדם פשוט, ונתן אמון בגירסתו, לפיה הוא לא ניסח את כתב הערר לעירייה. למעשה, לא הייתה בנושא זה מחלוקת אמיתית, שכן המערער הודה שעל ניסוח הערר עמלו הפקידות בלשכתו. עוד קבע בית-משפט קמא, כי עמנואל הובא על-ידי אחיינו של המערער לדיון בפני ועדת הערר, לאחר שהבאתו תואמה בין המערער לבין אמיר.
ה) המערער פעל לשינוי הסיווג בנכס, תיאם את הביקור של נציג העירייה בנכס ונכח בו כאשר באו הבודקים. עמנואל לעומת זאת לא נכח, ואיש לא הזמינו.