פסק-דין בתיק עפ"ג 24029-01-12

המשיב הורשע על פי הודאתו בת.פ. 1248-01-12 (בימ"ש השלום ברמלה) בשהייה בלתי חוקית בתחומי מדינת ישראל בשלוש הזדמנויות ונידון ל- 10 ימי מאסר בפועל וחודשיים מאסר על תנאי שבמשך שנתיים מיום מתן גזר-הדין לא יבצע עבירה שבה הורשע.

הערעור מכוון כלפי קולת עונש המאסר בפועל וכלפי משך תקופת המאסר על תנאי, וב"כ המערערת טוען בהודעת הערעור כי שגה בימ"ש קמא כאשר התעלם מחומרת העבירות בהן הורשע המשיב וחרג במידה ניכרת ממדיניות הענישה הנהוגה בעבירות אלה, דהיינו, מהטלת עונש מאסר לריצוי בפועל לתקופה של מספר חודשים כפי שהוטל במקרים דומים שמפורטים בהודעת הערעור, וחלקם הוצג בפנינו.

לטענת המערערת, מדיניות הענישה הנהוגה בעבירות של שהייה בלתי חוקית היא של מאסר בפועל לתקופה ממושכת, נוכח המצב הבטחוני השורר במדינת ישראל, והצורך להרתיע נאשמים בכוח מכניסה לארץ שלא כדין ובפרט את המשיב שנכנס ארצה בשתי הזדמנויות קודמות, לא ננקטו נגדו הליכים משפטיים והוא לא למד את הלקח אלא חזר ונכנס אליה פעם שלישית, נושא גזר-הדין.

המערערת טוענת עוד כי שגה בימ"ש קמא כשנתן משקל רב להיעדרו של עבר פלילי ולעובדה שהמשיב, לטענתו, נכנס ארצה כדי לעבוד לפרנסת משפחתו.

ב"כ המשיב מתנגד להחמרה בעונשו של המשיב, וטוען כי על פי מדיניות התביעה כאשר שוהה בלתי חוקי נכנס ארצה בהזדמנות אחת ומגורש ממנה ללא נקיטת הליכים משפטיים, וכאשר הוא נכנס ארצה בהזדמנות נוספת מוטל עליו מאסר על תנאי ומשכך עונש המאסר בפועל שהוטל על המשיב על ידי בימ"ש קמא אינו חורג ממדיניות זו.

לטענת ב"כ המשיב, אין להחמיר בעונשו של המשיב לאור נסיבותיו האישיות, ומאחר ונכנס ארצה כדי לפרנס את משפחתו.

עיון בגזר-הדין של בימ"ש קמא מעלה כי הוא זקף לקולא את העובדה שבאף אחד מהמקרים בהם נכנס המשיב ארצה ללא היתר שהייה לא היו עבירות נלווית לעבירת השב"ח.

בימ"ש קמא הביא את מדיניות התביעה כמתואר לעיל וקבע כי העיקרון המרכזי שעולה מפסיקת ביהמ"ש העליון הוא שאם מדובר בתושב שטחים שעומד לדין לראשונה בישראל בגין שב"ח, הענישה הראויה היא מאסר על תנאי, ולדעתו אין שוני בין אדם כזה לבין המשיב שהתביעה החליטה להעמידו לדין רק לאחר כניסתו השלישית לארץ ללא היתר שהייה.

בימ"ש קמא התחשב בקולת העונש בעברו הנקי של המשיב, ובכניסתו ארצה לפרנסת משפחתו.

אף אנו, כמו בימ"ש קמא, איננו מתעלמים מנסיבותיו האישיות של המשיב, אך מתייחסים בחומרה יותר מאשר בימ"ש קמא לעובדה שהמשיב נכנס ארצה שלוש פעמים ללא היתר שהייה וגם אם לא ננקטו נגדו הליכים משפטיים בגין שתי הכניסות הקודמות, כביטוי למדיניות התביעה, אין בכך כדי להצדיק ענישה מקלה כפי שהוטלה על ידי בימ"ש קמא שכן המשיב ידע שהוא מסתכן כאשר נכנס ארצה בפעם השלישית, וחרף זאת עשה כן, לטענתו, למען פרנסת משפחתו.

על העונש שהוטל על ידי בימ"ש קמא נושא הערעור ניתן לומר את הדברים שאמר בימ"ש זה, במותב שחלקו האחר, בעפ"ג 15017-02-09 מדינת ישראל נ' עויצאת, לפיהם: " אין בעונש המאסר בפועל... כדי להרתיע את המשיב ואחרים שכמותו מלנהוג כמוהו וזאת בניגוד למדיניות הענישה שנקבעה על ידי בתי המשפט לערכותיהם השונות בעקבות פסיקת בית המשפט העליון".

גם אם העונשים שמוטלים על שוהים בלתי חוקיים שנכנסים ארצה מספר פעמים ללא אישור שהייה קלים במחוזות שיפוט אחרים, אין בכך כדי להצדיק הקלה בעונשו של המשיב שבפנינו, חרף נסיבותיו האישיות.

לאור כל האמור לעיל, ותוך שאנו שמים לנגד עינינו את ההלכה לפיה ערכאת ערעור לא ממצה את הדין עם נאשם שהמאשימה מבקשת להחמיר בעונש שהוטל עליו על ידי בימ"ש קמא, אנו מקבלים את הערעור ומטילים על המשיב חודשיים מאסר בפועל החל מיום מעצרו, 4.1.12.

איננו מוצאים לנכון להחמיר בעונש המאסר על תנאי שהוטל על המשיב על ידי בימ"ש קמא, מתוך תקווה שההחמרה בעונש המאסר בפועל תרתיע את המשיב מלהיכנס לתחומי מדינת ישראל ללא אישור שהייה, ולו לצורכי עבודה.

ניתן והודע היום כ"ב טבת תשע"ב, 17/01/2012 במעמד ב"כ הצדדים והמשיב.