ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט א' טננבוים) בתיק תח"ת 120/09 מיום 30.12.09, בו הורשעה המערערת בעבירות של אי עמידה בתנאי רישיון ואי הפעלת שירות סדיר, לפי סעיפים 2 ו-7(א) לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעה באוטובוסים ומוניות), התשל"ד-1974, ובזיקה לתקנות 385 ו-399(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, ולסעיף 39 לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, התשי"ח-1957.
בגין האמור נגזרו על המערערת העונשים הבאים:
א.קנס בסך 20,000 ש"ח.
ב.פיצוי למתלונן בסך 750ש"ח.
2. המערערת היא בעלת רישיון להפעלת תחבורה ציבורית, ובין היתר בעלת רישיון להפעלת אוטובוסים בקו שירות מס' 437, מירושלים לאשקלון. על פי רישיון הקו ונספחיו, אמורה לצאת מהתחנה המרכזית בירושלים, ביום ו' בשעה 15:10, נסיעה לכיוון אשקלון. כמתואר בכתב האישום, ביום 1.12.06, המתינה בתחנת המוצא המתלוננת, גב' נורית יחזקאל, משעה 14:47 אולם הנסיעה של השעה 15:10 לא התבצעה כלל, ולפיכך נאלצה המתלוננת לחכות עד לנסיעה הבאה, בשעה 15:40.
בישיבת ההקראה טענה המערערת להגנה מן הצדק. לטענתה, לאור השיהוי בהליכי החקירה וההעמדה לדין, לא נשמרו פלטי הטכוגרף ומשכך אין לה כל יכולת לברר האם הנסיעה בוצעה במועדה אם לאו. בהחלטה שניתנה באותו המועד נדחתה הטענה, תוך שבית המשפט ציין כי הנימוקים לכך יינתנו במסגרת הכרעת הדין.
3. לאחר שמיעת ראיות, הורשעה המערערת במיוחס לה. בגזר דינו עמד בית משפט קמא על הצורך בקידום יעילותה ודייקנותה של התחבורה הציבורית, על מנת למלא אחר היעדים לשמם הוקמה, קרי, שירות יעיל ומדויק של הציבור, הן זה שידו משגת לנסוע בתחבורה פרטית והן השכבות החלשות. עם זאת ציין בית משפט לקולא את עובדת השיהוי בהליכי החקירה. בהתייחס לכך, הושתו על המערערת העונשים כדלעיל.
4. הערעור מופנה הן כלפי הכרעת הדין והן כנגד חומרת העונש. לטענת המערערת, נוכח התמשכות הליכי החקירה בעניינה, נמנעה ממנה היכולת להתגונן באופן יעיל כנגד האישום, שכן הן כרטיס העבודה של הנהג והן דיסקת הטכוגרף נשמרים בידיה לתקופה של מחצית השנה בלבד, וזאת על פי הוראת תקנה 364ד(ג) לתקנות התעבורה. על יסוד האמור טענה, כי שגה בית משפט קמא עת דחה טענתה להגנה מן הצדק, ולא הורה על ביטולו של כתב האישום.
המערערת הוסיפה וטענה, כי לא היה מקום לבסס ההרשעה אך על עדותה של המתלוננת, שכן ייתכן כי מאחר שהאחרונה חיפשה את האוטובוס היא החמיצה את הנסיעה שיצאה במועדה.
באשר לגזר הדין נטען כי הוא חורג במידה משמעותית ממדיניות הענישה המקובלת במקרים דומים, ואינו מביא די בחשבון את הכשלים בהליך החקירה, כאשר מעולם לא הוטל על המערערת קנס העולה על 20,000 ש"ח בגין עבירות כאמור. עוד נטען, כי מאחר שבתחבורה ציבורית עסקינן, איחורים הם בלתי נמנעים, מה גם שמדובר בפרק זמן של 28 דקות בלבד, ומדובר בקו בו תדירות הנסיעה גבוהה.
6. דין הערעור להידחות.
טענת ההגנה מן הצדק, הקובע כי בית המשפט מוסמך לבטל כתב אישום בנסיבות בהן הגשתו עמדה בסתירה לעקרונות הצדק וההגינות, התקבלה לראשונה בדין הישראלי בע"פ 2910/94
יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221 (1996), שם נקבע כי כתב אישום יבוטל מקום בו הוכחה התנהגות בלתי נסבלת של הרשות, קרי "
התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם... המדובר במקרים בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסאלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו" עוד נקבע, כי טענה זו תתקבל רק במקרים נדירים (
שם, בעמוד 370).
בע"פ 4855/02
מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776 (2005), חזר בית המשפט העליון על ההלכה לפיה טענת ההגנה מן הצדק תתקבל במקרים נדירים בלבד. יחד עם זאת נזנחה הדרישה לקיומה של התנהגות שערורייתית ונקבע כי במקרים מסוימים ניתן יהיה לקבל הטענה אף כאשר התנהלות רשויות התביעה הייתה נגועה ברשלנות:
"ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה אפוא מהלך קיצוני שבית-המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר. בדרך כלל יידרש הנאשם להראות, שהתקיים קשר סיבתי בין התנהגותן הנפסדת של הרשויות לבין הפגיעה בזכויותיו. עם זאת אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס, לא להתנהגות שערורייתית של הרשויות, אלא, למשל, לרשלנותן, או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשויות כל-עיקר אך המחייבות ומבססות בבירור את המסקנה, כי במקרה הנתון לא ניתן יהיה להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות (שם, בעמוד 207).
בית המשפט הוסיף וקבע מבחן משולש שיש להחילו כאשר מועלית טענת הגנה מן הצדק: ראשית יש לבחון מהם הפגמים שנתגלו בהליך ומהי עוצמתם. לאחר מכן יש לקבוע האם ניתן לקיים ההליך הפלילי בצורה הוגנת וצודקת חרף הפגמים שנפלו בו, תוך איזון בין האינטרסים הרלוונטיים השונים וביניהם חומרת העבירה המיוחסת לנאשם, מידת הפגיעה ביכולתו להתגונן ומידת אשמתה של הרשות. בהנחה שבית המשפט נוכח כי ההליך נוהל באופן הנוגד את עקרונות הצדק וההגינות, עליו לבחון האם ניתן לנקוט באמצעים מתונים יותר מאשר ביטול כתב האישום.
מבחן זה ממשיך לחול גם לאחר עיגון הדוקטרינה בסעיף 149(10) לחסד"פ, לפיו "
הגשת כתב אישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות שיפוטית" (ראו: ע"פ 7014/06
מדינת ישראל נ' לימור, תק-על 2007(3) 3779 , 3804 (2007)).
7. בחינת נסיבות העניין לאור האמור לעיל, מעלה כי לא היה מקום לבטל את כתב האישום שהוגש כנגד המערערת:
כפי שעולה מהתכתובת בין הצדדים, ביום 5.2.07, בתום חקירתה של המתלוננת במשרד התחבורה, פנתה המשיבה לראשונה, באמצעות גב' בת שבע אוגרן, ראש ענף תלונת הציבור, למערערת, וציינה כי התקבלה במשרד תלונה, לפיה ביום 1.11.06 לא יצאה הנסיעה מירושלים לאשקלון במועדה. גם אין חולק כי בהודעתה שגתה המתלוננת ומסרה כי האירוע היה ביום 29.11.06, ולא ביום 1.12.06, כפי שארע. במאמר מוסגר יצויין, כי כפי שיוברר להלן, טעות זו הייתה הגורם העיקרי להתמשכות הליכי החקירה.