פסק-דין בתיק עפ"א 33907-10-10

בפניי ערעור על החלטת בימ"ש קמא מיום 5.9.10 (כב' השופטת טלמור) בתיק 21232-06-09 רובין נ' עיריית נתניה במסגרתו נדחתה בקשת המערער לביטול 31 דוחות חניה.

במסגרת הערעור נטען, כי החלטת בימ"ש קמא, הינה בניגוד להוראת סעיף 36(ג) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, שעניינו קבילות רשומה מוסדית, סעיף זה  אינו חל על רשומה שנערכה על ידי רשות מרשויות החקירה או התביעה הפלילית, אך אין להגביל הגשת רשומה כאמור אם ניתן להגישה בהתאם להוראות סעיף 39(ב). לטענת ב"כ המערער לא הוצג בבימ"ש קמא עותק אישור משלוח הודעות תשלום הקנס בדואר רשום.

עוד נטען להתיישנות משום שהדוחות לא הומצאו למערער בתוך שנה ממועד ביצוע העבירות הנטענות, המשיבה סירבה להמציא לב"כ המערער העתקי משלוח הודעות בדואר רשום, התנהגותה בניגוד להוראות תקנה 44 א' לתקנות סדר הדין הפלילי תשל"ד-1974, שכן על המשיבה להוכיח כי שלחה הודעות תשלום הקנס בדואר רשום ורק אז קמה למשיבה חזקת המסירה. משלא עשתה כן, לא עומדת לה חזקת המסירה ולא עוברת חובת ההוכחה אל המערער. מפנה בעניין זה לפסק דינו של כב' השופט עוני חבש בע"פ 30201/06 וכן פסק דינו של כב' השופט רוזן בימ"ש מחוזי תל אביב באפ"א 80059/07.

עוד נטען כי טעה בימ"ש קמא כשקבע כי לא צורפה בקשה להארכת מועד בהתאם להוראות החוק, לא היה צורך בבקשה משום שטרם חלפו 30 ימים מיום שנודע למערער לראשונה על הדוחות ועד שפנה בבקשה לבימ"ש קמא.

טעה בימ"ש קמא כשקבע כי לא צורפה על ידי המערער בקשה לביטול הרשעתו בפלילים ולא היה מקום לפנות לתובע מהטעם שטרם חלפו 30 יום מיום שנודע למערער על פסק הדין.

טעה בימ"ש קמא כשקבע העדר סמכות עניינית להתיישנות העונש.

באת כח המשיבה מבקשת שלא להתערב בקביעות בית משפט קמא.

לאחר עיון מעמיק בהודעת הערעור, בנספחי הערעור, פסקי הדין שצורפו לערעור, דברי ב"כ המערער בביהמ"ש, דברי ב"כ המשיבה בביהמ"ש ותגובתה להודעת הערעור בכתב  הביאוני לכלל מסקנה כי דין הערעור להדחות.

עיון בהחלטת בימ"ש קמא המפורטת כדבעי על פני 12 עמודים מלמדת כי בימ"ש קמא התייחס לכל אחת ואחת מהטענות שהועלו בפני בימ"ש קמא עליהן חוזר ב"כ המערער בפניי.

על פי סעיף 229 (א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי, [נוסח משולב] תשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ"), היה על המערער להגיש בקשה להישפט תוך 90 יום מיום ההמצאה ואם הוגשה בקשה לביטול לתובע עירוני, ניתן להגיש בקשה להישפט תוך 30 יום מיום קבלת החלטת התובע המוסמך לעניין בקשת הביטול. ראה פס"ד ע"פ 4448/09 קמר יעקב נ' מדינת ישראל הקובע צורך ליחס דווקני למועדים שנקבעו, ורק במקרים מיוחדים יש להתחשב ולהאריך מועד וצדק בימ"ש קמא משהגיע למסקנה כי הבקשה לביטול פסקי דין אינה נתמכת בבקשה הארכת מועד להישפט ודין הבקשה להידחות.

צדק בימ"ש קמא בקביעתו משקבע כי הסמכות לדון בבקשה לביטול דוחות חניה נתונה לתובע שהוסמך לכך על ידי היועמ"ש, כך על פי סעיף 229(א)(1) לחסד"פ. על הטוען לביטול למצות הליכים מוקדמים ומשבוחר המערער שלא לפעול בדרך סטטוטורית אלא בוחר בפנייה ישירה לביהמ"ש, דין בקשתו, במקרה כזה, להידחות.

צדק בימ"ש קמא משדחה טענת התיישנות, טענה שנטענה באופן כללי בלא פירוט מועד ספציפי של עילת היווצרות ההתיישנות, בלא פירוט כתובת המערער, בלא פירוט מועד הודעות בדבר שינוי כתובותיו.

צדק בימ"ש קמא בשעה שקבע היעדר סמכות עניינית לעניין התיישנות העונש, זו אינה בסמכות בימ"ש לעניינים מקומיים. ראה בר"ע (ת"א) 2323/06  וכן ה"פ 201211/05 מנדלוביץ נ' עיריית תל אביב וע"א 8080/99 נפתלי וקס ואח' נ' עיריית תל אביב ואפ"א 80254/07 משי נ' עיריית גבעתיים.

בימ"ש קמא, ניתח באריכות אופן פעולת הגשת דוח חניה מעת שהונח על חלון הרכב של המערער והמשך להליך של הלבשת פרטים שבוצע מול משרד התחבורה משלא שולמו הדוחות. במסגרת הליך זה פרטי בעלות הרכב, שם החייב, מספר זהות וכתובת המשלוח, נגזרים באופן ישיר ממאגרי משרד התחבורה בהליך ממוחשב לגבי כל דוח בהתאמה. ולאחר ביצוע "הלבשת פרטים" הדוח נשלח בדואר רשום על פי תקנה 41(ב) לתקנות סדר הדין הפלילי, לכתובת הרשומה של בעל הרכב. הדוחות נשלחו ובהתאם לתקנה 44(א) לתקנות סדר הדין הפלילי תשל"ד-1974 רואים דוחות אלה כאילו התקבלו אצל המערער כדין (בימ"ש קמא מפנה לשאילתות משרד התחבורה, נספחים ב', ג', ד' שצורפו).

לא טעה בימ"ש קמא כשהגיע למסקנה על פיה חומר שבפניו כי המערער התעלם במשך שנים להודעות התשלום ונקט בגישה של "שב ואל תעשה".

בימ"ש קמא לא הסתמך רק על רשומה מוסדית שצורפה לתגובת המשיבה, אלא על העתק אישורי המשלוח, כשאלה הוכרו בשורה ארוכה של פסקי דין כראיה עצמאית ונפרדת. ראה אפ"א 80074/07 מור מילמן אפרת נ' עיריית תל אביב. ראה גם בג"צ 207/89 מאיר מלכה נ' שר המשפטים פד"י מב(4) 129 (1989).

בימ"ש מוצא להדגיש כי מדובר ב-31 הודעות קנס שנשלחו למערער.

בימ"ש קמא קבע כי אין למערער הגנה ולו לכאורה לעניין דוחות החניה.

כנגד טענת המערער כי לא ביצע את עבירות החניה, קיימת חזקת אחריות בעל הרכב הקבועה בסעיף 27 ב (א) לפקודת התעבורה לפיו נעשתה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב באותה שעה או כאילו העמידו או החנה אותו במקום שהעמדתו או חנייתו אסורה על פי חיקוק לפי העניין, זולת אם הוכיח המערער מי נהג ברכב או מי העמיד, או החנה הרכב כאמור, או, שהוכיח המערער כי הרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו.