פסק-דין בתיק עפ"א 23016-09-11

1.         בפניי ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בחולון (כב' השופט ע' פרייז) מיום 19/10/10 בבש 17/10 (ת.פ. 647/10; 648/10; 649/10) (להלן: " ההחלטה").

במסגרת החלטה זו נדחתה טענת המערער להתיישנות 3 עבירות חניה שנרשמו לטענת המשיבה לרכב שהיה רשום על שמו, ואשר יוחסו לו בדוחות אותם לא קיבל מעולם.

למערער נודע אודות הדוחות רק בחלוף למעלה משנה ממועד ביצוען לכאורה של העבירות, ואף זאת לא באמצעות משלוח הודעות תשלום קנס כי אם לנוכח הודעות בדבר עיקול מיטלטלין שנשלחו לכתובתו, בהן מצויינים הדוחות.

בית המשפט קבע כי על המערער להישפט ולהשיב לאישומים לגופם, על אף שבהחלטה קודמת של אותו מותב, מיום 16/3/10 נפסק כי לא הומצאו למערער ההודעות לתשלום קנס וכי לא מתקיימת במקרה זה "חזקת המסירה" הקבועה בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד- 1974 (להלן: " תקסד"פ"), כפי שיפורט בהמשך.  

ערעור שהגיש המערער על ההחלטה הנ"ל לבית המשפט המחוזי מרכז, נמחק.

            ביום 12/7/11 לאחר קיום דיון הוכחות, ניתנו הכרעת הדין וגזר הדין (להלן יחד: " פסק הדין") בבית המשפט לעניינים מקומיים חולון (כב' השופט ע' אלקלעי). המערער הורשע בשלושת האישומים שיוחסו לו בכל אחד מכתבי האישום ובגין 3 העבירות יחד נגזר עליו לשלם קנס בסך 750 ש"ח או 8 ימי מאסר תמורתם.  

רקע

2.         יוער, כי בטרם השתלשלות העניינים לעיל, פנה המערער למשיבה בדרישה לבטל הדוחות מחמת התיישנות העבירות ולחלופין לקבל לידיו אסמכתאות המעידות על משלוח בדואר רשום. משלא נענתה בקשתו על ידי המשיבה, פנה המערער לבית המשפט בבקשה לבטל הדוחות מחמת התיישנות העבירות, כאמור.

3.         החלטת בית משפט קמא (כב' השופט ע' פרייז) מיום 16/3/10 לפיה לא התקיימה חזקת המסירה הקבועה בתקנה 44א לתקסד"פ, נומקה בכך שבבניין בו מתגורר המערער, לשם נשלחו הדוחות בדואר רשום, עשוי להיווצר בלבול בינו לבין דיירים אחרים, באופן שהדוחות לא נשלחו אל הדירה שבה מתגורר המערער.

לאור האמור, ציין בית המשפט בהחלטתו כי הוא מתיר למערער להישפט באיחור בגין הדוחות, וזאת בהתאם לסעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- 1982 (להלן: " חסד"פ" או " החוק").

בהחלטה זו נקצב למשיבה מועד חדש להגשת כתבי אישום בגין הדוחות או הודעה מטעמה בדבר אי הגשת כתבי אישום. עוד נקבע כי ככל שאכן יוגשו כתבי אישום, ייקבע התיק להקראה, במסגרתה שמורה הזכות למערער להעלות טענת התיישנות.     

כתבי אישום אכן הוגשו על ידי המשיבה. המערער הגיש בקשה לבטלם מחמת התיישנות העבירות, כאמור לעיל, והחלטה בבקשה זו ניתנה ביום 19/10/10, היא ההחלטה נשוא  ערעור זה.  

4.         לטענת המערער בהליך דנן, יש לבטל את ההחלטה הנ"ל מיום 19/10/10 וכן לבטל את הכרעת הדין וגזר הדין; ולהורות כי משלא הומצאו לו הודעות תשלום הקנס בתוך המועד הקבוע בסעיף 225א(א) לחסד"פ, קרי בתוך שנה מביצוען של העבירות הנטענות, הרי שיש לבטלן מחמת התיישנות העבירות שבבסיסם, בהתאם לסעיף זה.

דיון

5.          לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה לפיה דין הערעור להתקבל, מהנימוקים כדלקמן: 

6.         ערעור זה במהותו נסב על שאלה משפטית והיא האם התיישנו עבירות הקנס המיוחסות למערער לאור הוראת סעיף 225א לחסד"פ, אם לאו.

7.         אין מחלוקת עובדתית כי הדוחות נשוא הדיון מעולם לא הומצאו למערער - לא בתוך פרק הזמן הקבוע בסעיף 225 א לחוק ולא לאחריו.   

למערער הודע לראשונה על 3 דוחות החנייה שנרשמו לטענת המשיבה לרכב שהיה רשום על שמו, בעת שקיבל להפתעתו שתי הודעות עיקול מיטלטלין.  

ביום 16/11/08 נמסר למערער "כתב הרשאה לתפוס ולמכור מיטלטלין" בו צויינו: