פסק-דין בתיק עע 791/05

השופט שמואל צור

1.         המשיב הועסק כמאמן ספורט במועדון הג'ודו מכבי הרצליה (המשיבה מס'  2; להלן המועדון או הקבוצה) ופוטר. בעקבות פיטוריו, הגיש המשיב תביעה לבית הדין האזורי בתל אביב לתשלום שכר עבודה של חודש ינואר 03, שכר עבודה בקייטנות ובתחרויות, פיצויי פיטורים, פיצוי על פיטורים שלא כדין ועל פגיעה במוניטין, פיצוי על אבדן השתכרות, הודעה מוקדמת, דמי חופשה, דמי הבראה והחזר נסיעות.

2.         בעקבות הגשת התביעה, הגישו המערערים בקשה למחיקתו של המערער מס' 1 מכתב התביעה בשל כך שאין יריבות בין הצדדים ולעיכוב ההליכים בשל הסדר של בוררות הקיים בין הצדדים מכח סעיף 10 לחוק הספורט תשמ"ח-1988 (להלן - חוק הספורט) וסעיף 5 לחוק הבוררות תשכ"ח-1998 (להלן - חוק הבוררות). בית הדין האזורי (השופט שמואל טננבוים; תיק בש"א 3137/04 בתיק עב' 2807/04) דחה את הבקשה על שני מרכיביה. אשר למחיקת המערער מס' 1 קבע בית הדין האזורי קבע כי אמנם אין יריבות בינו לבין המשיב, אך נוכח טענות שונות המפורטות בכתב התביעה נגד מערער זה, אין מקום למחיקתו מכתב התביעה על הסף. לדעת בית הדין יש לאפשר למשיב להוכיח טענותיו נגד המערער מס' 1 במסגרת הדיון לגופו.

            אשר  לבקשה לעכב את ההליכים בשל הסדר בוררות, בית הדין האזורי סבר אומנם כי יש מקום להיענות לבקשה כשמדובר בבוררות מכח חוק, אף אם מדובר בתביעות המעוגנות בחקיקת המגן, אלא שחזקה עליו פסיקת נשיא בית הדין הארצי בסוגיה זו לפיה זכויות מתחום משפט העבודה המגן, אינן יכולות להוות נושא לבוררות (ברע 1504/02 הפועל באר שבע ואח' - אפרים צבי ואח'; לא פורסם).

3.         על החלטה זו הגישו המערערים בקשה לרשות ערעור (בר"ע 810/05) והרשות ניתנה להם (החלטה מיום 25.12.05). בבקשה לרשות ערעור, כמו גם בערעור עצמו, טענו המערערים כי הלכת התקדים המחייב אינה חלה בבתי הדין לעבודה ועל כל פנים, החלטה בבקשה לרשות ערעור אינה בבחינת תקדים המחייב ערכאה נמוכה.

            לעצם העניין טענו המערערים כי חוק הספורט מאפשר יצירת הסדר של שיפוט פנימי בלעדי  להתאחדות הספורט או לאגוד ספורט בעניינים שנקבעו בתקנון והסדר שכזה קיים בתקנון איגוד הג'ודו ומכוחו יש לברר את כל התביעות בין המשיב, כמי שהיה מאמן במועדון, לבין המועדון עצמו במסגרת שיפוט פנימי זה. לטענת המערערים, מדובר בבוררות חובה תקנונית מכח חוק המצדיקה עיכוב ההליך שהוגש בבית הדין האזורי והפנייתו למסגרת השיפוט הפנימי. כמו כן טוענים המערערים כי לא היתה הצדקה להשאיר את המערער מס' 1 כצד להליך בשל כך שלא היה מעסיקו של המשיב.

המשיב תומך בפסיקת בית הדין האזורי. לטענתו, קיימת לבית הדין סמכות לדון בתביעה. לטענתו, מדובר בזכויות קוגנטיות שאינן יכולות לשמש נושא להסכם ולבוררות. לטענתו, המשיב לא היה חבר המועדון, או באגוד הג'ודו, כך שאין תקנון האיגוד - על סעיף השיפוט הפנימי שבו - חל עליו. מוסיף משיב וטוען כי השיפוט הפנימי לפי חוק הספורט אינו בוררות על פי דין. אשר לעניינו של המערער מס' 1 טוען המשיב כי תביעתו היא להרמת מסך ההתאגדות של המועדון כלפי מערער זה וגם מטעם זה אין להתיר העברת העניין לבוררות.

4.         לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, אנו מחליטים לדחות את הערעור. נעמוד על מספר עיקרים הנוגעים לסוגיה שבפנינו.

התקדים המחייב

5.         בית הדין האזורי ראה עצמו כפוף לפסיקת בית הדין הארצי לפיה אין להעביר לבוררות נושאים בהם זכויות העובד מקורן במשפט העבודה המגן. בית הדין האזורי הסתמך לעניין זה על החלטה של נשיא בית הדין הארצי לעבודה הדוחה בקשה לרשות ערעור.

            בקשר לכך טוענים המערערים כי הלכת התקדים המחייב אינה חלה בבתי הדין לעבודה. לטענתם, סעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה קובע את עקרון התקדים המחייב אך הוא לא הוחל על בתי הדין לעבודה מכח סעיף 8(א) לחוק בית הדין לעבודה. טענה זו דינה להידחות. סעיף 8(א) האמור עניינו במעמדו של שופט בית הדין והוא מחיל על שופט של בית הדין הוראות מיוחדות מחוק יסוד: השפיטה, כגון - שלא יתמנה שופט אלא אזרח ישראל (סעיף 5 לחוק היסוד) או שכהונת שופט תתחיל מעת שהצהיר הצהרת אמונים ותסתיים אך במקרים שנקבעו (סעיף 7 לחוק היסוד) ועוד. סעיף 8(א) לחוק בית הדין לעבודה אינו בא להשמיע לנו שכל הוראה מחוק יסוד: השפיטה שלא נזכרת בו לא תחול בבתי הדין לעבודה. טענה שכזו מופרכת על פניה ולא יכולה להתקבל. פסיקת בית הדין הארצי מחייבת ומנחה את בתי הדין האזוריים מעצם מעמדו של בית הדין הארצי כערכאת ערעור (סעיף 26 לחוק בית הדין לעבודה). מכח מעמד זה עיצב בית הדין לעבודה מאז הקמתו את משפט העבודה ופיתח אותו וממשיך לפתח אותו אף כיום. תפקיד זה לא ניתן להעשות בלא מתן תוקף לעקרון התקדים המחייב ביחסים שבין בית הדין הארצי לבתי הדין האזוריים. טענה המערערים משמעה קעקוע של אבן פינה זו, טוב היה אילולא נטענה והיא לא תתקבל.

6.         מוסיפים המערערים וטוענים כי שגה בית הדין האזורי בכך שהסתמך על החלטה של נשיא בית הדין הארצי הדוחה בקשה לרשות  ערעור שהרי החלטה שכזו אינה בבחינת תקדים מחייב. טענה זו נכונה שהרי נפסק כי -

" החלטה בבקשה לרשות לערער, אינה קובעת מימצא ואיננה משמשת מעשה בית-דין או תקדים וכל פועלה האופרטיבי הוא אך לקבוע שאין קיימת עילה מספקת לתת למבקש רשות לערער;...".

(רע"א 7152/94 שידלוב נגד קיהן; לא פורסם; תקדין עליו 96(1),8).

 אולם אין בטענה זו כדי להועיל למערערים לגופם של דברים, כפי שנסביר להלן.

בתי הדין לעבודה והליכי בוררות

7.         בתי הדין לעבודה הוסמכו בסמכות ייחודית לדון בתביעות בין עובד למעביד שעילתן ביחסי עובד ומעביד (סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969) והדברים ידועים. עם זאת, לפי סעיף 28 לחוק בית הדין לעבודה. "שום דבר בחוק זה לא יתפרש כאילו הוא בא למנוע מסירת עניין פלוני לבוררות;..." מכח הוראה זו מכבדים בתי הדין לעבודה הליכי בוררות שהוסכמו בין צדדים או הסדרי שיפוט פנימיים הקיימים ביחסים שבין עובד למעבידו ובמקרים מתאימים מורים על עיכוב הליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות.

8.         אולם בוררות אינה מילת קסם ואף לה יש גבולות ומגבלות. מגבלה עיקרית הנוגעת לבוררות מקורה בסעיף 3 לחוק הבוררות הקובע לאמור:

" סייג להסכם

3.         אין תוקף להסכם בוררות בעניין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים".