הנשיא סטיב אדלר
פתח דבר
האם התקיימו בין המערער (להלן: גם
גולן) למשיבה (להלן:
החברה או
חברת אשור) יחסי עובד מעביד? בית הדין האזורי בירושלים
השיב על שאלה זו בשלילה, ומכאן הערעור שבפנינו.
[2]
תמצית העובדות הצריכות לעניין
, כפי שהן עולות מכלל החומר שהונח בפנינו, הן אלה:
[א] בחודש אוקטובר, 1993 הכיר מר יאיר גולן את הגב' דורית רבקה סיבולקביץ (להלן:
דורית), ובין השניים נרקמו קשרים אישיים ועסקיים כאחד שנמשכו קרוב לעשור.
[ב] הקשר העסקי בין גולן לדורית מצא ביטויו בין היתר, בהקמתה בתחילת שנת 1994, של חברת אשור - חברה בע"מ ליבוא עצים ולמסחר בהם - ענף אשר לטענת גולן הוא צבר בו ניסיון קודם. ההשקעה הראשונית בחברה, בגובה 50,000$, נעשתה על ידי דורית מכספה, ולימים השקיעה בחברה סכומי כסף נוספים. מלכתחילה, נרשמו מניות החברה כך: 98% על שם דורית ו - 2% על שמה של הגב' אהובה זפט, אחותו של גולן. חלוקת מנויות זו נעשתה ככל הנראה כדי להגן על גולן שהיה מצוי כבר באותה העת בקשיים כלכליים. לקשיים אלה נשוב בקצרה בהמשך הדברים.
[ג] גולן שימש כמנכ"ל החברה ובתוך כך עסק ביבוא, בשיווק, בניהול כספי, ברכישת ציוד ובקבלת החלטות שעניינן תפקודה של החברה. דורית עבדה אף היא בחברה.
[ד] לגולן שולם שכר בגובה 5,000 ש"ח לחודש והופרשו עבורו סכומים לקופת גמל, קרי, ביטוח מנהלים, אשר כללו בחובם גם סכומים על חשבון פיצויי פיטורים, גמולים וריסק.
[ה] במהלך שנת 2002 ארע משבר חמור ביחסים האישיים בין גולן לדורית. משבר זה הוביל, ככל הנראה, למשבר גם ביחסים העסקיים. על רקע זה שיגרה דורית לגולן באמצעות בא כוחה, ביום 4.3.2003, מכתב פיטורים בו הודיעה לו על הפסקת עבודתו לאלתר בחברת אשור, לרבות שלילת כל "
הסמכויות שניתנו לך במסגרת עבודתך בחברה ובכלל זה הצגת עצמך כמנהל החברה...".
גולן התבקש
"
למסור לאלתר...את הטלפון הנייד...של החברה וכל מסמך של החברות המצוי בידו".
[ו] גולן אכן חדל לעבוד בחברת אשור אך הסכסוך המר בין בני הזוג החריף והם החלו מתדיינים בערכאות. תחילה בבית המשפט לענייני משפחה, אשר סבר שמדובר בסכסוך שמוקדו הוא דווקא עסקי, ועל-כן העבירו לבית המשפט המחוזי בירושלים. בהמלצת שופט בית המשפט המחוזי, השופט בעז אוקון, הועבר הסכסוך לבוררות בפני השופט (בדימוס) עזרא קמא. פסק הבורר ניתן ביום 11.9.2005 והליכים הנובעים מפסיקתו ממשיכים להתברר, ככל הנראה, בפני בית המשפט המחוזי.
בד בבד, הגיש גולן לבית הדין האזורי בירושלים את התביעה נשוא הליך זה, בה עתר לפיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת ופדיון חופשה. יוטעם, כי במסגרת תביעתו בבית המשפט המחוזי טען גולן כי הוא שותף של דורית בחברת אשור ובתור שכזה זכאי למחציתה. דורית מצדה הגישה תביעה שכנגד במסגרתה טענה שהנכסים שבמחלוקת הם רכושה הבלעדי, וכי גולן היה רק שכיר בחברה. בבית הדין האזורי התהפכו היוצרות. גולן טען שהוא עובד החברה ואילו דורית טענה שהמדובר בשותף. בית הדין האזורי העדיף את גרסתה של דורית ומכאן הערעור שבפנינו.
[ז] לשם שלמות התמונה נציין, כי בפסק הבוררות נקבע כי הבעלות בחברת אשור היא כזו ש - 60% ממנה הם בבעלות דורית ואילו 40% הנותרים בבעלותו של גולן. במסגרת פסק הבורר אף נפרשה תמונה עובדתית רחבה של הקשרים האישיים והעסקיים בין דורית לגולן, כמו גם שלל הקשרים האישיים והעסקיים שקיים גולן בעבר ומקיים בהווה.
יצוין, כי במהלך הדיון בערעור הצענו לצדדים לסיים את ההליך בהסכמה, אולם הצעתנו לא אומצה על-ידם.
פסק דינו של בית הדין האזורי
[3] בפסק דין המחזיק עמודים רבים, אך שבסופו של יום אין הנפסק בו בהיר דיו, הגיע בית הדין האזורי לכלל מסקנה כי בין גולן לדורית לא התקיימו יחסי עובד מעביד, וכי למעשה המדובר בשותפים וזאת, על אף המסגרת הפורמלית של 'חברה' בה התנהל עסקם.
טענת הצדדים בערעור
[4] בערעור לפנינו חזרו הצדדים, בעיקרו של דבר, על עמדות המוצא שהיו הבסיס לטיעוניהם בפני בית הדין האזורי. המערער הוסיף, כי פסק דינו של בית הדין האזורי ניתן בחוסר סמכות מאחר "
שבתיק זה לא ניתנה מעולם החלטה על קיום דיון ללא נציגי ציבור...".
דיון והכרעה
[5] נקדים אחרית לראשית ונציין, כי שלא כדעתו של בית הדין האזורי, דעתנו היא, כי על רקע המבחנים המשפטיים המנחים בסוגית מעמדו של אדם כ"עובד" ולאור מצב הדברים כפי שהתברר להיות בפועל, אכן ניתן לקבוע שגולן הועסק על ידי חברת אשור במעמד של "עובד", וטעמינו לכך הרי הם מפורטים להלן. אולם בטרם ניכנס לדיון בגופו של עניין, נציין כי כלל הוא מלפני בית דין זה, כערכאת ערעור, שאין הוא נוהג להתערב בקביעות העובדתיות של הערכאה הדיונית, אשר שמעה את העדים והתרשמה מהם, אלא במקרים חריגים. לטעמנו, המקרה דנא בא בגדר המקרים החריגים האמורים, בין היתר, בשים לב לכך שלממצאים העובדתיים המעטים בפסק דינו של בית הדין האזורי אין עיגון מספיק בחומר הראיות ושבקביעת העובדות ובעיקר בהשלכותיהן המשפטיות, נפלו טעויות. בית הדין אף נמנע מלהתייחס לעובדות המוסכמות בין הצדדים. בנסיבות אלה, לא היה מנוס מלהכנס לעובי הקורה, לבחון את חומר הראיות ולקבוע את העובדות לאשורן, כמפורט לעיל.