פסק-דין בתיק עע 601/05

השופט עמירם רבינוביץ

פתח דבר:

1.   בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (השופטת נטע רות ונציג הציבור מר ברוך אייזנברג; עב 3234/98) אשר דחה את תביעתה של המערערת כנגד המשיבה (להלן - החברה) לגבי הרכיבים של תשלום שכר עבודה לחודש דצמבר 1997, הפרשי שכר בגין משכורת 13, החזר הוצאות, פיצוי בגין רכוש אשר, לטענת המערערת, ניטל ממנה, תשלום הפרשות לביטוח מנהלים, פיצויי פיטורים, הפרשים בגין גילום רכב, בונוס ותשלום עבור תקופת הסתגלות. בית הדין קיבל את תביעת המערערת באשר לרכיבים של פדיון חופשה שנתית ודמי הבראה בלבד, ודחה את התביעה שכנגד שהגישה החברה.

הרקע העובדתי:

2.    המערערת, שהינה עורכת דין ובעלת תואר שלישי ברוקחות, החלה לעבוד בחברה בחודש נובמבר 1993 כמנהלת רישום ומידע תרופתי.

3.    תנאי עבודתה של המערערת נקבעו בהסכם שנכרת בין הצדדים בתחילת עבודתה (להלן -   הסכם העבודה או ההסכם).

4.    בהסכם העבודה סוכם, בין היתר, כי הצדדים רשאים להביאו לידי סיום בהודעה בכתב של חודשיים מראש, כאשר תקופה זו תיחשב כתקופת עבודה בפועל, אשר לא ניתן לכלול בה את ימי החופשה המגיעים למערערת.

5.    ביום 1.7.1997 החלה המערערת למלא תפקיד של יועצת עסקית בחברה, בכפיפות ישירה למר ברוורמן- מנכ"ל החברה (להלן- מר ברוורמן).

6.    במהלך תקופת עבודתה של המערערת בחברה, הועלה שכרה מספר פעמים: בתחילת עבודתה קיבלה המערערת שכר של 9,000 ש"ח. בחודש ינואר 1995 הועלה שכרה לסכום של 12,000 ש"ח. בשנת 1997 התנהל מו"מ בין המערערת לבין מר ברוורמן לגבי עדכון נוסף של השכר, שבסופו הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה, לטענת המערערת, תעמוד משכורתה על סך 15,500 ש"ח, ומשכורת זו תשולם לה רטרואקטיבית החל מיום 1.1.1997. החברה מאידך סברה בתחילה, כי השכר המוסכם של המערערת מסתכם ב - 15,000 ש"ח בלבד.

7.    ביום 7.9.1997, הוא היום בו היה אמור להשתלם לה שכרה המעודכן, גלתה המערערת, כי הסכום ששולם לה היה נמוך מן הסכום שסוכם איתה, לטענתה. בעקבות זאת, עזבה המערערת, כאקט של מחאה, את עבודתה ללא התראה מוקדמת וללא רשות, ולא שבה לעבודתה אלא לאחר שבעה ימים (קלנדריים).

8.    יש לציין, כי נסיבות עזיבתה של המערערת את עבודתה כאקט של מחאה עוררו תהודה רבה בחברה.

9.    ביום 8.10.1997 נמסר למערערת מכתב פיטורים על ידי מר איתן גלבוע - סמנכ"ל החברה, בו הודע לה על פיטוריה לאלתר.

10.  ביום 9.10.1997 הגיעה המערערת לחברה כדי להעביר את הנושאים שבטיפולה לעובדים אחרים בחברה, ומיום 12.10.1997 לא שבה יותר לעבודתה.

11.  המערערת המשיכה להחזיק ברכב ובטלפון הנייד שנתנו לה על ידי החברה, גם לצרכיה הפרטיים, עד ליום 15.1.1998, מועד בו נטלה אותם ממנה החברה.

12.  לאחר הפסקת עבודתה, ניהלה המערערת מו"מ עם מר שולביץ- מנהל הכספים בחברה (להלן- מר שולביץ), בנושא תנאי פרישתה והזכויות המגיעות לה בגין תקופת עבודתה. מו"מ זה לא הבשיל לידי הסכם.

טענות המערערת בבית הדין האזורי:

13.       תביעתה של המערערת כללה בעיקר את הטענות הבאות:

א.        החברה לא כיבדה את ההסכם בין הצדדים לתשלום שכר בסך  15,500 ש"ח.

ב.         המערערת הודיעה למר ברוורמן כי כאקט של מחאה היא עוזבת את העבודה עד שישולם שכרה, בהתאם למוסכם.

ג.         בתקופת היעדרותה, העמידה המערערת את שירותיה לרשות החברה מביתה באמצעות הפקסימיליה, הטלפון והדואר.