השופטת נילי ארד
פתח דבר
1. 1. מר דוד בן יהודה זקן (להלן:
המערער) הועסק בחברת החשמל (להלן:
החברה) כ-22 שנה. עובר לפרישתו בתאריך 9.1.2005, שימש המערער כממונה המשרד האזורי של חברת חשמל באילת, שהוא התפקיד הבכיר ביותר במשרדי החברה באילת. ביום 5.1.05 במהלך פגישה בהשתתפות נציגי הנהלת החברה ונציג ועד העובדים של החברה, נאמר למערער כי הוא נחשד בשימוש בלתי חוקי בחשמל במונה הפרטי בביתו ואצל צרכנים אחרים באילת. המערער הכחיש את מרבית הטענות שהושמעו כלפיו, אולם ביקש לשקול הצעת פרישה שהובאה בפניו באותו מעמד.
ביום 9.1.05 נחתם הסכם בין חברת החשמל לבין המערער בו נקבע כך: המערער יצא ל"פרישת פיטורים" החל מתאריך 10.1.05; יקבל פנסיה בשיעור 49%; ויקבל 50% מהפיצויים (להלן:
הסכם הפרישה). ביצוע ההסכם היה מיידי. המערער פרש כמוסכם לגמלאות, ובתאריך 17.1.05 ערכה החברה גמר חשבון למערער והפקידה בחשבונו את הסכומים שהגיעו לו על פי הסכם הפרישה, לאחר ניכוי סכומי הלוואה ותשלומים בגין שימוש בלתי חוקי בחשמל.
2. ביום 21.2.05, לאחר שחלפו כששה שבועות ממועד החתימה על הסכם הפרישה ולאחר ביצועו בפועל, הודיעה חברת החשמל למערער, על החלטת החברה לשלול ממנו את זכאותו לחשמל בתעריף עובדי החברה (להלן גם:
הזכות לחשמל) החל מיום 10.1.05 - מועד פרישתו מעבודתו בחברה. וזאת, מן הטעם שעשה שימוש בלתי חוקי בחשמל.
בתגובה להודעה אודות שלילת זכאותו לחשמל, דרש המערער מהחברה לבטל את הסכם הפרישה מחמת כפייה ועושק, להשיבו לעבודה כמקודם, ולשלם לו את שכר החודשים שחלפו מאז פרישתו, אולם מבוקשו סורב על ידי החברה.
הדיון בבית הדין האזורי והכרעתו
3. 3. בקשה שהגיש המערער לצו מניעה זמני כנגד פיטוריו, נדחתה על ידי בית הדין האזורי בבאר שבע (השופט אילן סופר; עב 1657/05). תחת זאת, התקיים דיון בתביעה העיקרית, אליו הצטרפו ועד העובדים וההסתדרות, אשר הגישו עמדתם בנוגע לביטול הזכות לחשמל.
4.
בית הדין האזורי דחה את תביעתו של המערער לביטול הסכם הפרישה, על כל הכרוך בכך. בפסק דין רחב יריעה, מנומק היטב בממצאיו העובדתיים ומבוסס כדבעי במסקנותיו המשפטיות, קבע בית הדין בין היתר כך: הפרישה מרצון לא נכפתה על המערער, אלא הועמדה לבחירתו כאחת מבין שתי אפשרויות - לעמוד להליך משמעתי או לפרוש; לא הוכחה טענת המערער לכפייה או לעושק בהסכם הפרישה שנכרת בינו לבין החברה; לא הוכח כי תנאי הפרישה להם הסכים המערער ושאותם קיבל מהחברה היו גרועים במיוחד, או שונים מהמקובל.
5.
עם זאת, התקבלה תביעת המערער בנוגע לשלילת זכאותו לחשמל, אשר נתמכה בטיעוני ועד העובדים וההסתדרות. לפי שקבע בית הדין, הזכות לחשמל קיימת בחברה מזה עשרות בשנים, והפכה להיות חלק מתנאי העבודה והשכר של עובדי החברה וגמלאיה, לכל דבר ועניין; ההטבה בגין הזכות לחשמל נזקפת בשכר העובד, ומגולמת על ידי החברה בתשלום מס הכנסה וביטוח לאומי; החברה לא הזכירה בהסכם הפרישה, את כוונתה לשלול מן המערער את הזכות לחשמל, וממילא לא יכולה הייתה לשלול ממנו זכות זו חד-צדדית ובדיעבד.
בית הדין לא ראה צורך להכריע במחלוקת שנתגלעה בין החברה לבין ועד העובדים בנוגע לתחולתו של "נוהל בקרה וגביה בגין צריכת חשמל וחיבורי חשמל" והיקפו (להלן:
הנוהל). זאת, נוכח ממצאיו ומסקנותיו, שגם את דרישות הנוהל והוראותיו, לא קיימה החברה, כשהחליטה לשלול את זכאות המערער לחשמל. כך, ובין היתר, נמצא שהמערער לא הוזמן לוועדת בירור ומשמעת, שהיא ועדה פריטטית המורכבת מנציגי ההנהלה ונציגי ועד העובדים. אף לשיטתה של החברה, לכל היותר התקיים הליך של בירור בלבד, עובר להחלטה בדבר שלילת זכותו לחשמל, ולבטח לא התקיים הליך בפני ועדת משמעת; מה גם, ששלילת הזכות לחשמל אינה נמנית על העונשים אותם מוסמכת הוועדה הפריטטית להטיל על עובד שעניינו נדון בפניה.
אשר על כן, הורה בית הדין לחברת החשמל להחזיר למערער את הזכות לחשמל, למן המועד בו נשללה ממנו בתאריך 10.1.05 ואילך.
הערעור
6. 6. כנגד פסק דינו של בית הדין האזורי הגישו המערער והחברה ערעוריהם לבית דין זה, תוך שהם תומכים, כל אחד לשיטתו, בממצאים ובמסקנות ההולמים את טיעוניהם.
בערעורו, חזר המערער על תביעתו לביטול הסכם הפרישה, השבתו לעבודה כמקודם, ולפיצוי כספי. ועד העובדים תמך בערעורו וחזר וטען כנגד תקפות הנוהל וחוקיותו, מכוחו נשללה זכות המערער לחשמל.
חברת החשמל מצידה, ערערה על חיובה להחזיר למערער את זכותו לחשמל, בטענה שפעלה לפי הנוהל ובמסגרת הפררוגטיבה הניהולית הנתונה לה.
7. 7. לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו ולטענות הצדדים בכתובים ובעל-פה, הגענו למסקנה כי אין להתערב בפסיקתו של בית הדין האזורי, וכי פסק דינו של בית הדין האזורי ראוי להתאשר מטעמיו, על פי הוראותיה של תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב-1991. על כן, דינם של שני הערעורים להידחות. להבהרת הכרעתנו נוסיף ונבאר.
8. 8. נוכח העדויות שנשמעו לפני בית הדין האזורי וחומר הראיות שהובא לפניו, עליהם עמד בפסיקתו בפירוט הנדרש, נחה דעתנו כי המערער חתם על הסכם הפרישה ביודעין, מרצון וללא כפיה ועושק. זאת, לאחר שהחברה העמידה בפניו ברירה, בין עמידה לדין משמעתי לבין פרישתו לגמלאות. חתימת המערער על ההסכם וביצועו, הלמו את מצבו ואת צרכיו באותה עת, כפי שבאו לידי ביטוי בהסכם הפרישה ותנאיו. על כן בדין נדחתה תביעתו.