השופטת נילי ארד
1. מה היה מעמדו של המערער בתקופה בה שימש כעורך דין בלשכת הסיוע המשפטי ומהן השלכות מעמד זה על זכויותיו בעקבות סיום ההתקשרות עמו? אלו השאלות הניצבות לפתחנו, במסגרת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (השופטת אורנית אגסי ונציגי ציבור מר מיכאל בר-און ומר יהודה אלבז; עב 2926/03, עב 1978/04).
רקע עובדתי
2. המערער הוסמך כעורך דין בחודש מאי 1998. במהלך חודש דצמבר 2000 נענה המערער למודעה שפרסמה המדינה בעיתונות, ולפיה דרושים עורכי דין לצורך הפעלת חוק הסיוע המשפטי, התשל"ב-1972 והתקנות על פיו. על פי האמור במודעה, כולל התפקיד "קבלת פונים וראיונם, בחינת זכאות כלכלית עניינית ומשפטית לסיוע משפטי, יעוץ, הדרכה ובקרה על עוה"ד הממונים". עוד נאמר במודעה, כי
"עורך/כת הדין יועסק/תועסק על פי חוזה העסקה קבלני לפי נוסח המצוי בלשכה לסיוע משפטי והכולל בתוכו פרטים על התמורה עבור השירות המבוקש".
3. בעקבות פניית המערער נכרת חוזה בין הצדדים, שתוקפו לשנה, החל מיום 1.1.2001 (להלן:
החוזה). בהמשך הוארך החוזה פעמיים, עד לסיום ההתקשרות ביום 31.12.2003. על פי המבוא לחוזה, הסכימו הצדדים
"לבצע את השירותים עבור המדינה שלא במסגרת יחסי עבודה הנוהגים בין עובד למעביד, אלא כאשר עו"ד פועל כבעל מקצוע עצמאי, המעניק את שירותיו למדינה על בסיס קבלני, ומקבל את תמורת שירותיו כמתחייב ממעמד זה, ועל בסיס קבלני". בהמשך החוזה נקבע עוד בעניין מעמדו של המערער, כי:
"עוה"ד לא יהיה עובד של לשכת הסיוע המשפטי, או עובד מדינה, ואין חוזה זה בא ליצור יחסי עובד מעביד בין המדינה או רשות מרשויותיה לבין עוה"ד (סעיף 2 לחוזה); וכן
"עוה"ד הוא קבלן עצמאי לצורך מתן השירותים המשפטיים ועליו בלבד תחול האחריות בגין אובדן או נזק אשר יגרם למי שהוא בשל מתן השירותים המשפטיים על פי חוזה זה" (סעיף 8(ב) לחוזה).
4. על פי החוזה, טיפל המערער בכל חודש בעניינים של עד 120 מהפונים ללשכת הסיוע המשפטי בירושלים. המערער נדרש לשלם למדינה דמי השתתפות "עבור הוצאות הדיור וכן עבור הוצאות השירותים המינהליים והשירותים המשרדיים" שהוענקו לו במסגרת פעילותו בלשכת הסיוע המשפטי (סעיף 9(א) לחוזה).
תמורת מתן השירותים המשפטיים ומילוי יתר התחייבויותיו על פי החוזה הוסכם כי המערער יקבל "תעריף בסיסי" של 102.90 ש"ח לכל פונה בו טיפל, כאשר התשלום החודשי לא יעלה על 12,348 ש"ח בחודש (סכומים אלה התעדכנו מעת לעת, עם חידוש החוזה, ועמדו בתקופת החוזה האחרונה על 101 ש"ח ו-12,120 ש"ח בהתאמה; סעיף 10(א) לחוזה). כן נקבע כי המערער זכאי לתשלום בעד נסיעות לשם טיפול בעניינו של פונה מחוץ לאזור השיפוט בו נמצא משרדו.
5. סעיף 4(ג) לחוזה מגביל את תקופת ההתקשרות לשלוש שנים לכל היותר. בהתאם, בסיום שנת 2003, בתום שלוש שנות התקשרות, לא חידשה המדינה את ההתקשרות עם המערער. המערער נענה פעם נוספת למודעה שפרסמה המדינה בעיתונות להתקשרות עם עורכי דין לשם הפעלת לשכות הסיוע המשפטי. הפעם פנה ללשכת הסיוע המשפטי בתל-אביב, ואולם לאחר ראיון שנערך עמו לא נכרת חוזה בין הצדדים.
ההליך בבית הדין האזורי
6. בעקבות הפסקת ההתקשרות עמו ואי כריתת חוזה חדש הגיש המערער תביעה לבית הדין האזורי בירושלים, בה טען כי הפסקת ההתקשרות עמו בטלה ועל כן על המדינה להשיבו לעבודה בלשכת הסיוע המשפטי בירושלים, לאור יחסי עובד-מעביד ששררו בין הצדדים. לחלופין, תבע המערער תשלום פיצויי פיטורים ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים, וכן סעדים נוספים הנובעים מסיום העסקתו.
במקביל, הגיש המערער תביעה לבית הדין האזורי בתל-אביב, בה ביקש לחייב את המדינה לקבלו לעבודה בלשכת הסיוע המשפטי במחוז תל-אביב, וזאת בטענה לפיה אי קבלתו לעבודה נבעה מהפליה, בשל היותו גבר.
בית הדין האזורי בתל-אביב העביר את בירור תביעת המערער לבית הדין בירושלים. בית הדין האזורי בירושלים דחה את בקשת המערער למתן סעדים זמניים, ופנה לבירור תביעותיו.
7. במהלך הדיון בבית הדין האזורי, ולשם פישוט ההליכים וקיצורם, הסכימה המדינה להכיר בכך שבינה לבין המערער שררו במהלך תקופת ההתקשרות, חרף הוראות החוזה, יחסי עובד-מעביד, וכי יש לראות במערער כמי שהועסק כעובד בחוזה מיוחד. לאור הסכמה זו לא נדרש בית הדין לבחון את עצם קיומם של יחסי עובד-מעביד בין הצדדים. על הפרק נותרה ההכרעה בשאלות הבאות: האם יש לראות במערער עובד מדינה קבוע, כטענתו, או עובד בחוזה מיוחד, כטענת המדינה; האם כדין לא חודש החוזה עם המערער; מהן זכויותיו הסוציאליות של המערער בגין תקופת העסקתו בלשכת הסיוע המשפטי; והאם הופלה המערער עת הוחלט שלא להתקשר עמו לשם מתן השירותים בלשכת הסיוע המשפטי בתל-אביב.
8. בית הדין האזורי קבע בפסק דינו כי אין כל ספק שהמערער הועסק במדינה מכוח חוזה מיוחד שאינו מעניק לו קביעות או מעמד של עובד קבוע במדינה; החוזה על פיו הועסק המערער היה לתקופה קצובה, ואין מקום לטענת המערער כי מדובר בחוזה שאינו כדין.
אשר לאי חידוש החוזה קבע בית הדין, כי היה ידוע למערער מראש שהחוזה עמו הינו לתקופה של שלוש שנים לכל היותר, על כן החלטת המדינה שלא לחדש את החוזה בתום שלוש השנים "נעשתה כדין בהתאם לחוזה". מעבר לכך, במהלך תקופת ההתקשרות עלו טענות כנגד תפקודו של המערער, והוא זומן בשל כך אל ראש הלשכה לסיוע משפטי בירושלים, עו"ד איל גלובוס (להלן:
עו"ד גלובוס), על מנת להשיב לטענות שהושמעו נגדו. בכך מילאה המדינה אחר חובתה לשמוע את טיעוניו של המערער טרם קבלת ההחלטה בעניין סיום ההתקשרות עמו.
בית הדין אימץ את התחשיב שהציגה בפניו גב' יולנדה סיבוני, מנהלת תחום המשכורות במשרד המשפטים, לפיו לו היה המערער במעמד של עובד מדינה בלשכת הסיוע המשפטי היה משתכר במהלך כל תקופת עבודתו סכום של 240,047 ש"ח. זאת, שעה שסך כל התשלומים אותם קיבל המערער בפועל בגין מתן שירותיו הגיע לסכום של 553,864 ש"ח.
בהתבסס על תחשיב זה, שלא נסתר על ידי המערער, קבע בית הדין כי פיצויי הפיטורים להם זכאי המערער לפי התשלום אותו היה מקבל לו היה עובד המועסק בחוזה מיוחד נכללים בסכום שקיבל המערער בפועל. כך קבע בית הדין אף בנוגע להחזר "דמי השתתפות" שניכתה המדינה משכרו של המערער, בגובה 30,000 ש"ח למשך שלוש שנות העסקתו, ולהחזר סכומים ששילם המערער לביטוח הלאומי ובגין דמי ביול, בסך 18,152 ש"ח.
תביעת המערער לתשלום פדיון ימי חופשה נדחתה, משלא פירט "באלו ימים הגיע למקום עבודתו ובאלו החסיר". כן נדחתה התביעה לתשלום דמי חגים, התביעה בגין הפחתת השכר ששולם למערער החל מהמחצית השנייה של שנת 2003, התביעה בגין הפחתת השכר בתקופה בה ננקטו במדינה עיצומים או שביתות וזכויות נוספות. לאור השכר שהשתכר המערער בפועל ולאור דחיית הטענה לפיה הפסקת ההתקשרות היתה שלא כדין נדחתה תביעת המערער לפיצוי בגין נזק לא ממוני שלכאורה נגרם לו.
בסיכומם של דברים בכל הנוגע לתביעותיו הכספיות של המערער קבע בית הדין, כי המדינה לא חבה דבר למערער, וכי אף אם היו מתקבלות כל טענותיו של המערער בנדון הרי שהמדינה שילמה למערער "סכומים ניכרים ביתר", על כן יש מקום לקזז את הסכומים שתבע המערער מסך כל הסכומים שקיבל ביתר.